הגעתי למסקנה שהעבודה במסעדה הסינית לא מספיק טובה. כלומר, אומנם היא קלה, ומקבלים ארוחה בסוף, ואני מקבלת על העבודה הזו יותר ממה שהייתי מקבלת בארץ, אני חושבת (במיוחד בהתחשב בעובדה שבארץ יש לעיתים לבעלי מסעדות נטייה מעצבנת להסתמך על הטיפים יותר מאשר על שכר בסיס, בעוד יפן המושג "טיפ למלצר" כלל לא קיים. טוב לקמצנים מבינינו!), אבל אין שם מספיק שעות.
ואני באמת צריכה כסף.
אז התחלתי ללכת לכל מני מסעדות וחנויות (למשל מקדונלדס, סטארבאקס, גלידריות, חנויות כמו ENTER הישראלית) ולשאול אם הם סתם במקרה מחפשים עובדים. יש כאלה שאומרים לא, אפילו, אם למשל, יש להם שלט בכניסה שאומר שהם כן מחפשים, מה שגורם לי להאמין שחצי מהלאוים שאני מקבלת הם בגלל שיש לי עיניים גדולות. חלק נותנים לי טלפון של הסניף הראשי ואומרים לי לשאול שם (שעוד לא ניסיתי, כי טלפון זה קצת יותר מסובך), וחלק רושמים את הפרטים שלי על דף קטן ואומרים שהם יתנו אותם לבוס, שאף פעם לא נמצא בחנות באותו רגע.
מכון ימאסה ארגן לי ראיון אחד בפיצרייה, שלא הלך. חוץ מזה, היה לי היום ראיון נוסף, שהצלחתי לארגן בעצמי. היה מוזר.
המקרה היה כך:
הלכתי לקניון הקטן והקרוב לביתי כדי לקנות כמה דברים נחוצים (כמו עיפרון למבחן הכללי מחר, כי "עדיף שלא תשמשו בעט-עיפרון בדף התשובות. באמת. תבואו עם עיפרון רגיל ומחק"). על הדרך נכנסתי לבית קפה לשאול אם הם מחפשים עובדים כמו שכתוב בשלט בכניסה לחנות ("לא, מצטערים, כרגע אנחנו לא מחפשים"), ולחנות הבגדים היפנית UNIQLO, כי אני מניחה שלקפל בגדים אני מסוגלת. בתור חומר רקע, ברצוני לציין שרשת UNIQLO ביפן היא אולי בערך כמו רשת FOX הישראלית: בגדים פשוטים ולא יקרים במיוחד.
הלכתי לקופה ושאלתי (הפעם אפילו ניסיתי לדבר ב
קייגו!) אם הם מחפשים עובדים. הבחור הלך לברר משהו, חזר אחרי כמה דקות, ואמר: "קייגו קייגו קייגו תמונה קייגו קייגו ראיון".
"אה", אמרתי, מקווה שהבנתי לפחות את העניין עם התמונה והראיון. "יש לי קורות חיים כאן".
"אה!" אמר הבחור. "קייגו קייגו קייגו קייגו קורות חיים".
"יש לי כאן", אמרתי שוב, מנסה לאותת לו עם העיניים שבבקשה ידבר אולי קצת לאט יותר, ופחות מנומס, כדי שאבין מה לעזאזל הוא רוצה ממני. וכך רואיינתי כבר באותו יום (למרות שלא הבנתי אם הוא ניסה לדחות אותי לפני כן, והחליט לראיין אותי כי ראה שאני לא מבינה, או לא מקשיבה).
אז הובלתי לחדר האחורי, ונכנס הבחור (שהתברר כסגן מנהל החנות, שכמובן לא נמצא כרגע) והתחיל לראיין אותי. "אני הולך לשאול כמה שאלות, ואז להסביר על התנאים", אמר. "לאחר מכן את תוכלי לשאול שאלות. כל הראיון ייקח בערך עשרים דקות, אולי חצי שעה".
חצי שעה?! על מה?! אפשר לחשוב שמדובר בראיון לסגן מנכ"ל של חברת היי-טק, כולה חנות בגדים.
"בסדר", אמרתי בלית ברירה, ואז הוא קד בפני ואמר "בבקשה" (בקייגו). אז קדתי בחזרה ואמרתי "בבקשה" (בקייגו). ואז הוא קד שוב. ואז קדתי גם אני שוב. ואז הוא קד שוב. ואז קדתי רק חצי קידה כי הנחתי שמישהו צריך להפסיק את הסיפור הזה, רק לא היה ברור לי מי (זה הזכיר לי את מה ששפרה הורן כתבה בספרה
חוויה יפנית על מתנות ביפן, שזה בערך אחד הדברים היחידים שאני זוכרת מהספר הזה).
ראיון עבודה ביפן נראה בערך כך:
השאלה הראשונה הייתה: "מדוע בחרת ב-UNIQLO?"
"אני מחפשת עבודה", אמרתי. "אני צריכה כסף. שירות הוא אולי בעייתי, אבל לקפל בגדים, למשל, אני יכולה". עניתי. כנראה לא התשובה שהוא ציפה לה, אבל מה הייתי אמורה לענות? גם בפיצרייה שאלו את השאלה הזו, ועניתי שזה הראיון שבית הספר שלח אותי אליו. לא הייתה ממש בחירה.
"אוקיי", המשיך. "מדוע את חושבת ששירות לקוחות הוא חשוב?" (או משהו כזה. אולי השאלה הייתה "מדוע את רוצה לעבוד בעבודה החשובה ביותר של שירות לקוחות נכבדים?").
"אני רוצה להשתפר ביפנית, וזו דרך טובה. מאוד חשוב, שירות לקוחות. גם הקייגו שאני יודעת בטח תועיל", עניתי ביפנית קצת צולעת, יש להניח. שוב, כנראה לא התשובה שהוא חיפש. בטח הייתי צריכה לענות שאני רוצה לראות את הלקוחות מחייכים ולעזור לכולם בעת צרה.
"אני מבין", אמר. "אני רואה שלמדת באוניברסיטה. באוניברסיטה יש מעודני ספורט, בטח היית בטורנירים, או שעברת חוויות. תוכלי לספר לי על חוויה קשה שעברת? על חוויה שהתמודדת אתה בהצלחה?" שאל.
"אה, בישראל אין כזה דבר", גמגמתי.
"זה לא חייב להיות ספורט", ענה. "פשוט חוויה שעברת, שהייתי קשה והתמודדת אתה בהצלחה" (זה נשמע הרבה יותר הגיוני ביפנית, אני נשבעת).
אז אמרתי לו שלנסוע ליפן היה החלום שלי, וזה לא הצליח בהתחלה, וניסיתי והשתדלתי ובסוף החלטתי להגשים את החלום הזה בעצמי. הוא בטח קיווה לשמוע על חוויה אחרת, אבל למען האמת, חוויות קשות שעברתי בחיי הן לא מעניינו.
ואז הוא הסביר לי על התנאים: "אסור לשים לק או בושם. אסור פאה. אסור שהשיער יהיה בצבעים בוהקים (אני במקרה לא, אבל אם הייתי בלונדינית מטבעי???), חייבים ללבוש רק בגדים של החנות שאותם, בתור עובדת, תוכלי לקנות(?!?!?!) בהנחה. אסור לענוד תכשיטים".
"טוב", אמרתי. ממש כמו בצבא!!
לאחר מכן הוא שאל אותי על הימים והשעות בהם אני יכולה לעבוד. כל הראיון התנהל ביפנית, אפילו אם קצת צולעת מצדי, אבל את הימים הוא אמר באנגלית. למה? אלת השמש יודעת.
"טוב, התשובה תגיע או בדואר, או בטלפון בעוד שבוע". בדואר? למה, התקבלתי לאוניברסיטה? מי מודיע על קבלה לעבודה בדואר? כנראה שאותו עם שמבקש קורות חיים ב
כתב יד.
וכך נגמר הראיון, והובלתי החוצה. אז הבחור קד כשיצאתי מהמשרד, ואז שוב כשיצאתי מהחדר, ובטח עוד כמה עשרות פעמים בדרך.
הכל היה הרבה יותר קל אם הייתי מלוכסנת עיניים. אז הם היו לפחות שומעים אותי קצת לפני שהיו דוחים אותי על הסף.
