‏הצגת רשומות עם תוויות ימאסה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ימאסה. הצג את כל הרשומות

24 ביוני 2012

חווית מתנה


היו לי ארבע עבודות. שתיים בלימוד אנגלית, אחת בשטיפת כלים ועוד אחת במלצרות. בעבודות הקשורות לאנגלית ידעתי את שמותיהם של חבריי לעבודה, ואפילו את אלו של הבוסים שלי. אני חושבת שכבר ציינתי את זה באחד הפוסטים שלי בענייני עבודה, אבל את השמות של הטבח במסעדה (שהיה גם הבוס), או של הנשים שעבדו אתי בשטיפת הכלים לא ידעתי.

רק בטעות גיליתי ששמו הפרטי של הטבח הוא "טקאשי". ואילו הנשים בגן הילדים (שם שטפתי כלים)? לאחת קוראים קיוקו. לאחרת טוקויאמה-סאן, או משהו כזה. והשלישית... לא יודעת. מעולם לא הצגתי את עצמי, והן לא הציגו את עצמן. באתי לעבוד והלכתי.

לפני שטסתי קניתי בחנות יודיקא חמסות ובתוכן ספרי תהילים. חשבתי שהן יהיו מזכרות נחמדות ליפנים שאפגוש בדרך. לא נתתי הרבה, אז החלטתי לתת כמה לנשים בעבודה למזכרת. אותן נשים שבטח לא פגשו ישראלי מעולם, שבקושי יודעות היכן זה נמצא ומה קורה שם. הצעירה מביניהן אפילו שאלה אותי אם "ראיתי אי פעם זיקוקין די-נור ואם יש כאלה בארץ".

ועזבתי לדרכי.

אתמול צלצול בפעמון. בחוץ עמד אונה-סאן משירות הלקוחות בימאסה ובידו מעטפה חומה. 


 "זה מקאנדה-סאן, בגן הילדים", הוא אמר. "לאות תודה".

"קאנדה-סאן?", שאלתי. "למרות שעבדנו ביחד חצי שנה אני לא כל כך מכירה את השמות שלהן, אבל..." ניסיתי להגיד לו שזה מרגש אותי שהיא חשבה עליי מספיק כדי לקנות לי משהו (אפילו אם זה רק כי אני הבאתי לה את החמסה והיא הרגישה חייבת), אבל לא מצאתי את המילים ולכן רק שמתי ידי על הלב בתקווה שיבין. הוא ברזילאי, אחרי הכל.

וזה מה שקיבלתי. מן תיק חמוד כזה לשים בו טישו. 




המתנות הקטנות, המפגשים הקטנים, הדברים הפעוטים שלפעמים אין להם כמעט משמעות, אלה הדברים שהופכים את השהות פה למיוחדת כל כך.


15 במאי 2012

חוויה בכתה II

קודם כל הרשו לי להתנצל על כך שהבלוג מתעדכן לעיתים יותר רחוקות עכשיו. השגרה משתלטת, והמחסור בכסף מונע ממני לנסוע ליותר מדי טיולים. בכל מקרה, אני כן מנסה לשמור על קצב של לפחות פוסט אחד בשבוע, גם במחיר של פוסטים קצרים ולא מעניינים במיוחד.

כמו הפוסט הזה. אז ככה:

ביפן אוכלים אורז כל הזמן, לבוקר, לצהריים ולערב. זה מגיע לכדי כך שאורז לא קונים בחבילות קטנות כמו בארץ, אלא בקילו (לעומת זאת, וההיפך מהארץ, את הירקות והפירות כן קונים ביחידות ולא לפי קילו). האורז מהווה בסיס כמעט להכל.

ועל כן, באחד הטקסטים בכתה דובר על מישהי שהתלוננה שבעלה "משאיר גרגרי אורז בצלחת" ולא מסיים הכל. המורה ראתה שיש חוסר הבנה מסויים בכתה, וניסתה להשוות את המשפט למשהו שהכתה (שחצייה לא אסייתי) תבין. על כן, היא ניסתה לחשוב על אוכל בסיסי במערב.

"אמא שלכם, למשל, אף פעם לא אמרה לכם שאתם צריכים לסיים את כל ה...לחם?" שאלה.

השאלה הזאת העלתה קצת גיחוך. נכון שאנחנו אוכלים לחם, אבל הלחם לא מהווה בסיס כמו האורז במזרח. אם אתם שואלים אותי, היא פשוט הייתה יכולה להגיד שזה אומר ש"צריך לסיים הכל מהצלחת" ולסגור עניין.

אבל אולי לאורז יש משמעויות אחרות, אנאעארף...

25 במרץ 2012

חוויות לימודים במכון ימאסה

את הפוסט (הארוך) הזה אני רושמת לכבוד כל מי שקורא את הבלוג ואומר לעצמו "וואלה, גם אני רוצה לנסוע ללמוד יפנית ביפן", אבל לא יכול/לא הצליח לקבל מלגה.

אז כפי שאני מניחה שאתם יודעים, אני לומדת במכון ימאסה. הוא נמצא במחוז אייצ'י (מרכז יפן), בעיר לא גדולה בסטנדרטים של יפן ("אוקזקי? אה, זה ה-countryside"), אבל די גדולה בסטנדרטים שלנו. לפני שאתחיל לספר בקצת יותר פירוט, הנה לינק לאתר המכון, ויש אפילו קצת מידע בעברית. אם נכנסתם לאתר, בוודאי קצת נרתעתם מהמראה המיושן. אך אל דאגה! האתר אומנם באמת קצת מרתיע מבחינת העיצוב שלו, אבל הוא מלא במידע. וכשאני אומרת מלא במידע, אני מתכוונת שאחרי שתעברו עליו, סביר להניח שכבר לא יהיו לכם שאלות לשאול על המכון, תהליך הקבלה ללימודים, הלימודים עצמם, וכו'.

אז נתחיל.

הלימודים

מכון ימאסה הוא בית ספר ללימודי השפה היפנית. כמוהו יש עוד רבים שפזורים ברחבי המדינה. יש להבדיל בין אוניברסיטה ביפן, שמציעה בין השאר לימודי שפה (לרוב במשך חצי שנה עד שנתיים, בלי אפשרות לקורס מקוצר או מזורז) לבין מכון ללימודי שפה. 

בימאסה ישנם קורסים המכוונים לאלה הרוצים ללמוד יפנית במשך שבועיים, וכאלה שרוצים להישאר פה וללמוד שנתיים. ניתן ללמוד במכון בין אם כבר עברתם את "מבחן הביקאות בשפה היפנית (JPLT)" ברמה 2 (שהיא הרמה שרוב התלמידים מעדיפים לקחת - לא מדבר כמו יפני אמיתי, אבל מדבר מספיק טוב כדי לעבוד ביפן), ובין אם אתם יודעים רק להגיד "בוקר טוב" ולא יותר מזה. 

יש קורסים המתמקדים בדיבור, יש קורסים המתמקדים בעסקים, ויש קורסים שיש בהם קצת מהכל. אני רשומה לקורס האקדמי (AIJP), ושם עובדים על דיבור, כתיבה, קריאה, שמיעה וכו'. בקורס זה עובדים עם ספרי לימוד, ויש מבחני כתיבה ושמיעה, ומבחני דיבור. כדי לעבור צריך לקבל במבחני הכתיבה והשמיעה 80 ויותר. 

הקורסים ב-AIJP מתחלקים לשלוש רמות: מתחילים (101-103), בינוניים (201-202) ומתקדמים (301-302). בשבוע הראשון להגעתכם למכון, תאלצו לקחת מבחן רמה שיקבע לאן תלכו. לכן, אם כמוני גם אתם למדתם לפני, כדאי שתחזרו קצת על החומר. ניתן לבקש לעבור אם אתם חושבים שהרמה שאתם נמצאים בה נמוכה מדי, אבל אני חושבת שזה תלוי בכמה טעויות עשיתם במבחן הרמה. 

מלבד הלימודים הרגילים, ניתן לקחת בסמסטר גם ארבעה קורסים בחירה. ניתן ללמוד קנג'י, שפה מנומסת, קורסי הכנה ל"מבחן הבקיאות בשפה היפנית", וגם קורסי תרבות כמו לבישת קימונו, קליגרפיה, קראטה, ועוד כל מני.

בשנה יש ארבעה סמסטרים, שאורכו של כל אחד שלושה חודשים. יש גם חופשים באמצע (חופשת החורף היא הארוכה ביותר). הסמסטרים הגדולים הם סמסטר הסתיו (מתחיל באוקטובר) וסמסטר האביב (מתחיל באפריל).

המכון
 


כתה
מגורים

בשונה ממכונים אחרים ללימודי שפה, שבהם אולי יספקו לכם את הכתה אבל דירה תאלצו למצוא בעצמכם, מכון ימאסה מספק מגורים. ישנן כל מני אופציות, כולן במרחק של עד רבע שעה הליכה בערך מהמכון. ניתן לבחור באופציה זולה, שכוללת חדר זוגי עם שירותים ומטבח משותפים לכל המעונות. אם יש לכם עוד קצת כסף, ניתן כמובן לבחור בחדר פרטי במעונות חדשים יותר, עם מטבח מאובזר למדי (במעונות הישנים יותר המטבח כולל כמה סירים, קומקום, וכירה חשמלית). 

החדר שלי במגורי U 


המטבח
שירותים


בנסוף למעונות ולדירות, ניתן לבחור גם לגור עם משפחה במשך כמה חודשים. זה מאוד משפר את כישורי השפה, וגם נחשפים לתרבות היפנית האמיתית. אם פרטיותכם חשובה לכם, ואתם לא כל כך רוצים לגור עם משפחה, אבל כן לראות בית יפני, ניתן לבחור באופציה של ביקורי בית (הום ויזיט). באופציה זו אתם מבלים רק סופשבוע אחד בחיק משפחה יפנית, ובדרך כלל המשפחה הזו תישאר אתכם בקשר ותוכלו לבקר אותם די הרבה (את שלי אני מבקרת פעם בחודש. ש' מבקר את שלו פעם בשבוע).

פעילויות אחרות

 במסגרת הלימודים במכון, ניתן לקחת חלק בפעילויות העשרה (על חלקן אפילו תקבלו תגמול). למשל, ניתן לבקר בגן ילדים, או בבתי ספר (לרוב ירצו שתבקרו שם כדי שתדברו עם הילדים באנגלית, אבל מילא). לפעמים יש טיולים עם תושבים אחרים באוקזקי, וכמעט כל סופשבוע יש טיול לאנשהו (ניתן להתרשם מהם פה).

יש גם פאב לסטודנטים (למרות שהבנתי שהוא עובר מקום בסוף החודש, או נסגר. לא ברור), ושם אפשר לבלות עם חברים ללימודים ועם יפנים אחרים שמדי פעם באים לשם. 

מה הנזק?

מיליון כסף. תוכלו להתרשם מהעלויות באתר. מה שכן, אפשר לעבוד. שכר המינימום ביפן גבוה יותר מזה בארץ, ואם תצליחו למצוא עבודה בהוראת אנגלית, אז זה בכלל יעזור לכם.

אם אתם מעוניינים, תציצו באתר. כמובן שניתן גם לפנות אליי בשאלות.

28 בפברואר 2012

חוויות בבית הספר היסודי


הלכנו לבקר בבית ספר יסודי. לעומת שאר הפעילויות של המכון, הפעם היינו רק שלושה: אני, ש', וג'ייקוב מאמריקה.

כשהגנו לבית הספר חיכו לנו הילדים עם שלטים צבעוניים, עליהם כתובים שמותינו. את השם שלי הם כתבו עם טעות באחד הצלילים, אבל אז אמרתי למורה שאם אומרים את זה בעברית אז המשמעות די דומה, אז לא נורא. 

השלטים
 כל קבוצת תלמידים הובילה אתה הנציג שלה לאולם הספורט, שכמובן היה קפוא (אותו יום, אגב, התחיל בהיר למדי ולפתע עננים כיסו את השמיים וירד קצת שלג). כמו בחטיבת הביניים בה ביקרנו, הושיבו אותנו על כסאות והסבירו לנו איך תתנהל השעה הבאה.

לאחר מכן כל קבוצת תלמידים ישבה עם נציג, וכמו בחטיבת הביניים שאלו שאלות בנאליות. חלקן, כמו בחטיבה, די חזרו על עצמן כי התלמידים לא הבינו ששאלה זו נשאלה כבר, ולו רק כי הניסוח היה קצת שונה. כך נשאלתי פעמיים מה הפתיע אותי כשהגעתי ליפן. חלק מהשאלות היו גם מוזרות: למשל, שאלו אותי איזה משפט/מילה אני הכי אוהבת. הפעם, לעומת החטיבה, היה הרבה יותר מקום לתמרון ביפנית, וזה היה די נחמד.


 ואז הגיע זמן משחקים. בתחילה שיחקנו את משחק הרכבת ששיחקנו בגן הילדים (והנה אני חשבתי שאחרי כתה ד' כבר לא משחקים בזה יותר). הפעם הגדילו לעשות וביקשו שנגיד את חלק ה"אבן נייר ומספריים" בשפת אמנו. כמצופה, עם האנגלית לא הייתה להם יותר מדי בעיה, אבל בעברית הם די הסתבכו. בסוף הוחלט שהם יגידו רק "אחת, שתיים, שלוש", וגם את זה רשמו על הלוח כי אף אחד לא זכר ("אתש?").

כשהוכרז ילד-הקטר המנצח עברנו לשחק כסאות מוזיקליים. המעגל היה די גדול, והיה מאוד מעניין לראות כיצד הילדים עובדים על חבריהם: זזים קצת הצידה מהכסא שהתיישבו עליו וקוראים בשמות חבריהם שנותרו מתרוצצים, מעמידים  פנים כאילו יש מקום אבל בעצם אין. ואז כשהחבר רץ במהירות לאותו כיוון, הם זזים שוב וניתן לראות שלא היה ולא נברא.


בסוף הפעילות הצטלמנו. בתחילה תמונה קבוצתית, ואז כל קבוצה עם הנציג שלה. בזמן שחיכינו לתורינו להצטלם, אחד הילדים ניסה לדבר אתי (כי הוא חייב). "טוב, תעזרו לי פה. נו, תגידו גם משהו! אוף, מתי מצטלמים כבר?"

ריחמתי עליו, אז שאלתי אותם באיזה כתה הם. הם ענו שהם בכתה ה', ושאלתי אם הם שמחים שתכף הם עוברם לחטיבה. "לא רוצה חטיבה", אמרה לי אחת התלמידות. "אבל תוכלו ללבוש מדים מגניבים!" אמרתי.

 "אני אתגעגע ("זה בודד")", היא ענתה.

לאחר שסיימנו להצטלם ליוו אותנו החוצה. ניסיתי לדבר עם קצת עם הילדים, ושאלתי אותם לגבי משהו ששמתי לב אליו: למה כשמגיע הזמן לחזור הביתה, כל הילדים בבית הספר מתקבצים לקבוצות גדולות וככה עוזבים, ולא כל אחד בנפרד?

"זה לפי מקום מגורים", ענה לי אחד מהם. "בכתה ד' מתחילים פעילויות מועדונים, ואז זה מפסיק".

"ובאיזה מועדון אתה?" שאלתי.

"גננות", ענה. אבל בהתחלה לא הבנתי למה הוא מתכוון, ואז הוא אמר משהו על פרחים. "סידור פרחים?" שאלתי, והוא צחק. "לא... בדיוק", אמר והצביע על האדניות הפזורות על המדרכה. ואז הבנתי.
לפני שעזבנו חילקו לנו בקבוקי שתייה קטנים (בחרתי קולה!!!) וכרטיסי מתנה בשובי 2000 ין לקנות אתם ספרים. יצא טוב – באמת תכננתי לקנות מנגה בקרוב. יודעי דבר גם אומרים שניתן להמיר את הכרטיסים 
האלה לכסף במקומות מסויימים, אבל שיהיה.

לאחר כמה ימים קיבלנו אוסף מכתבים שכתבו התלמידים בקבוצה שלנו. חמודים! (אני עוד רק בשלישי...)



 שבוע לאחר מכן הלכנו לבית ספר אחר, הפעם לשחק עם תלמידי כתה ו'. היינו שישה זרים, וחילקו אותנו לארבע כתות השכבה. הילדים ישבו על כסאותיהם, וכשהתיישבתי מולם ניתנה ההוראה לעמוד, להתיישר, ולקוד. כשראיתי את הפעולה הזו באנימה תמיד חשבתי לעצמי שאני רוצה לראות את זה בלייב, והנה זה קרה. ואני עמדתי שם, מבולבלת, לא יודעת אם עליי לקוד חזרה או מייד להתחיל לדבר.

הצגתי את עצמי, סיפרתי קצת על הארץ, אבל נראה שהם משועממים. סיפרתי להם שהייתי בצבא, חשבתי שזה יעניין אותם (במיוחד את הבנים), אבל נראה שלא היה אכפת להם כל כך.

לאחר מכן הגיע זמן המשחקים. שיחקנו כסאות מוזיקליים, ושוב את רכבת ה"אבן נייר ומספריים" הזו, ועוד משחקים יפניים כמו גנדמה, או משחק עם אקדח מצ'ופסטיקס. הפעם, לעומת השבוע הקודם, היה די משעמם: הילדים שיחקו בעיקר עם עצמם ועם חבריהם, ונראה שלא היה אכפת להם מאתנו כל כך. המורה טענה שזה כי הם נבוכים, אבל אני לא בטוחה. חלקם באמת נראה מפוחדים קצת, כשהם עמדו מול הכתה והסבירו את חוקי המשחק שאנו עומדים לשחק.

אקדח הצ'ופסטיקס
בכל מקרה, תמיד כשאני נכנסת למוסד חינוכי ביפן אני מרותקת: ממדפי הנעליים והתיקים, מכסאות העץ הישנים, מהכיורים, מהקירות הדקים והחלונות הגדולים, מהמדים... רק בשביל זה שווה ללכת לפעילויות האלה. זה, והתגמול שמקבלים בסוף. גם הפעם קיבלנו כרטיסים לקניית ספרים.

17 בפברואר 2012

חוויות עם ריו-סאן

בתחילת הסמסטר, מכיוון שהפכנו להיות חמישה-עשר תלמידים ברמה הבינונית, מיזגו את שתי הכתות ואת סמסטר החורף התחלנו בתור כתה אחת. את רובם הכרתי, או כי הם היו אתי בכתה בסמסטר הסתיו, או כי הכרתי אותם ממסדרונות בית הספר. לידי ישבה בחורה סינית חייכנית וורדרדה, שרק הגיעה למכון, והחלפנו מילים מספר.

בקצה הכתה, בשולחן שמול הלוח, ישב לו סיני אחר. שיערו שחור כעורב ועיניו צרות וחשודות. הוא עטה מעיל שחור, וישב בגב כפוף, עיניו דבוקות לשולחן/לאייפון שלו ונעצמות לסירוגין. זהו ריו-סאן (הבן. יש גם בת עם אותו שם בכתה).

כך הוא מעביר את זמנו בכל יום: נכנס לכתה בסערה, לרוב באיחור קל, מתיישב במקומו, מניח את האייפון על השולחן וצופה בסרטונים. כשנמאס לו הוא הולך לישון, וניחרותיו משעשעות את כולם וגורמות למורה לאי נוחות. בשלוש השבועות הראשונים הוא ישב ליד קים מסינגפור - התלמידה הטובה בכתה. כשהיה עלינו לעבוד בזוגות הוא, באופן די מפתיע, שיתף אתה פעולה.

אבל הוא לא יושב לידה יותר. הוא יושב די קרוב אליי. ובגלל שבכתה יש מספר אי זוגי, תמיד יוצא שעבודה בזוגות הופכת לעבודה בשלישייה אתו. אבל הוא לא עושה מאמץ לקרב ארת הכסא, או להקשיב, ולמען האמת לי לא מתחשק להשקיע באדם שאין לו טיפת כבוד לבית הספר, אז אני עובדת בזוג עם טאן הסינית והוא נשאר להסתכל בסרטוניו.

יש מורים שכבר ויתרו, וכשיש עבודה בזוגות הם אלה שעושים אותה אתו. אחרים מדלגים עליו בסבב שאלות. השאר מנסים בכל זאת כי אין להם ברירה.

ובתור תלמיד שבכלל עושה טובה שהוא מגיע, זה באמת תמוה למה הוא תמיד מגיע. אם הייתי הוא, הייתי מחשבת כמה ימים אני צריכה כדי לקבל את מינימום 80% הנוכחות (וכך לא לאבד את הויזה), ולא מגיעה. אבל הוא מגיע תמיד. יושב, מנמנם, אוכל, וחוזר לישון. כמו חתול. חבל שאי אפשר להעיף אותו.

היום היה תרגיל שמיעה. כשנגמר הקטע המורה פנתה לריו-סאן ושאלה מי אלה שדיברו. הוא התנצל ואמר שהוא לא יודע. "אז למה אתה פה?" שאלה. "למה אתה לא מקשיב? אם אין לך כוונה להקשיב אתה יכול ללכת. הא, ריו-סאן? אתה יכול ללכת".

הוא לא ענה. המשיך להביט בשולחן ולא יצא מהכתה, והקשיב לשאר הקטע. בסבב השאלות הבא הוא כבר חצי-ענה. 

ביום האהבה שחל לפני כמה ימים הולחט בכתה שהבנות ייתנו לבנים שוקולדים, כנהוג ביפן (וההיפך משאר העולם). ואכן, בהספקה הראשונה חילקנו את השוקולדים הזולים שקנינו לבנים בכתה. ריו-סאן נעלם במהרה לסיגריית הבוקר שלו, אבל החלטתי שאם נותנים לכולם, צריך גם לתת לו, והנחתי קובייה של שוקולד-ביסקוויט על שולחנו. טאן עשתה כמוני והניחה שם חטיף.

השעות נקפו, היום עבר בעצלתיים, וריו-סאן לא נגע בשוקולדים שהונחו על שולחנו, לעומת השאר שכבר חיסלו את כל מה שקיבלו. בסוף היום הוא ארז את התיק במהרה ונעלם, מותיר את השוקולדים יתומים על השולחן.

הבטתי בממתקים, מקמצת את פי, מבינה שהעניין אפילו קצת העליב אותי. הוא לפחות היה יכול לקחת. תלמיד אחר ראה את השקולודים ולקח אותם לעצמו. "בתיאבון!" אמר בחיוך ואכל אותם.

"אם הוא לא אכל, זה אומר שהוא שונא אותנו?" מישהי שאלה.

"נדמה לי שהוא שונא את כולם", ענה לא אחר.

אולי.

חזרתי הביתה. טיפות הגשם נוחתות בעדינות על מטרייתי בצליל נעים לאוזן. ילדי החטיבה והתיכון הולכים מולי, ברגל ועל אופניים, ואני מחפשת בידיהים של התלמידים חבילות שוקולד ומכתביי אהבה. אבל ידיהם ריקות, ולי רק בא לצעוק להם: "נו? שוקולד, קיבלתם?"

8 בפברואר 2012

חוויות קריאה

רבים מחבריי ללימודים מקדישים שעות רבות ללימוד עצמי לאחר שהם חוזרים הביתה מבית הספר, ולא רק ברמות הנמוכות (שם יש ללמוד אוצר מילים די מטורף, כך אומרים). אבל אני לא מצליחה להושיב את עצמי לעשות יותר משיעורי הבית. אני מסתדרת גם בלי ללמוד במשך שעות, אני לא מרגישה אבודה, אבל אם יש משהו אחד שחבל לי שאני לא מקדישה לו יותר זמן, הוא זה: קנג'י.

ולהלן מבוא קצר למי שלא יודע במה מדובר (המכירים את סוגי הכתב ביפן מוזמנים לדלג):

ביפן ישנם שלושה סוגים של כתב:

הירגאנה (ひらがな) - כתב פונטי.
קטקאנה (カタカナ) - כתב פונטי גם כן, שבימינו משומש בעיקר כדי לכתוב מילים שמקורן בשפות זרות ולא יפנית.
קנג'י (漢字) - כתב הסימניות, שמקורו בסין.

הכתב הפונטי לא מהווה בעיה גדולה במיוחד (בעיקר גם בגלל שלעומת שפות אחרות, בכתיב היפני אין "אותיות נעלמות" שלא הוגים), אבל הקנג'י... אוי, הקנג'י.
בסינית, לכל סימנייה יש קריאה אחת. ביפנית לעומת זאת, ניתן לקרוא כל סימנייה בכמה דרכים. חבל לי להסביר את זה על רגל אחת, וגם ככה אני רק אסבך דברים, אז המעוניינים מוזמנים להציץ בעמוד הוויקיפדיה (והוא אפילו בעברית הפעם).

בכל אופן, חזרה לעניינינו:

בימים הראשונים שלי במכון עשיתי מבחן רמה. חלק מהמבחן היה ראיון, שבו נשאלתי כמה קנג'ים אני יודעת. "לא יודעת", עניתי. "אני יודעת קנג'ים, אבל אני לא בטוחה כמה". ועדיין אין לי מושג. בשנותיי באוניברסיטה נתנו לנו המורות פעם בשבוע או שבועיים דף מלא צירופי מילים בקנג'י שהיה עלינו ללמוד. כולם שנאו את זה, כולל אני, אבל רק לאחרונה הבנתי כמה העניין היה לטובתי: אני יודעת יותר קנג'ים ממה שחשבתי.

ובכל זאת, צריך ללמוד עוד. קניתי ספר ללימוד, אבל אני לא כל כך משתמשת בו. יש כאלה שמנסים ללמוד קנג'ים לפי המשמעות בשורשים שלהם, אבל אני לא יודעת כמה השיטה הזו מתאימה לי. מה שכן שמתי לב אליו הוא זה: אני מצליחה ללמוד קנג'ים דרך מילים. כלומר, אני לומדת מילה מסויימת בקנג'י ופעם הבאה שאני רואה אותה אני מצליחה לזהות אותה. החיסרון הוא זה: אם אראה את אחד מהקנג'ים במילה שאני מכירה במילה אחרת, לאו דווקא אצליח לעשות אחד ועוד אחד ולהגיד, למשל, "אה, זה אותו קנג'י שיש במילה עונות".

על כן, כדי ללמוד יותר קנג'ים, עליי לקרוא. כך גם למדתי את רוב האנגלית שלי: קראתי המון. אבל ביפנית הדבר לא קל, במיוחד אם מדובר בפרוזה. לא רק ששם יש קנג'ים לרוב, אלא שביפנית יש נטייה להגיד הכל בעקיפין, ולסבך את המשפטים הפשוטים ביותר. חוץ מזה, הספרות היפנית היא די מוזרה ואני לא כל כך נהנית ממנה.

מה שאני כן צריכה לקרוא הוא מנגה, הקומיקס היפני. אני די מחבבת מנגה, וגם בחוברות רבות יש את דרך הקריאה מעל הקנג'י (פוריגנה), וכך ניתן לחפש את המילה במילון בקלות ייתרה. קניתי לי שני כרכי מנגה בסך הכל מאז שהגעתי: אחד של סדרה שאני אוהבת, ואחד של סדרה שאינני מכירה. משניהם קראתי רק חצי.

אני צריכה לקרוא יותר. חשבתי ללכת למנגה-קפה מדי פעם ופשוט לשבת ולקרוא. ש' ידידי קונה מגזינים שבועיים וקורא אותם, אבל אני לא עוקבת אחרי מספיק סדרות כדי שההוצאה השבועית הזו באמת תשתלם לי. גם בספריית המכון יש מנגות, כך שאולי עדיף שפשוט אשב שם אחרי הלימודים ואקרא קצת. ואכין שיעורים.

היי, זה גם יחסוך לי בחשמל!!!!


25 בינואר 2012

חוויות כינויים

כינויים לשמות הם דבר מאוד בסיסי ביפן. המכירים (שהם, אני מניחה, רוב הקוראים) מוזמנים לדלג על המבוא הקצרצר המובא להלן.

יפנית היא שפה מאוד מכבדת, ועל כן (ולא רק), מצטרפים כינויים, או סיומות, לשמות. הנפוצים הם:
סאן: אדון/גברת. כינוי נפוץ, אותו מדביקים לשם של מישהו שלא מכירים כל כך טוב, או שכן, או סתם מישהו שפגשתם עכשיו. למשל: דני-סאן.
סאמה: אדון נכבד/גברת נכבדה. הכינוי הזה משומש למשל במכתבים, או כשמזמינים מקום איפהשהו, ושאר מקרים רשמיים למיניהם. למשל: דנה-סאמה.
קון: משומש בעיקר לגברים צעירים (אבל לא רק) שאתם חברים שלהם. למשל: דני-קון.
צ'אן: כמו "קון", משומש בעיקר לבנות צעירות שאתם חברים שלהן. למשל: דנה-צ'אן.

וכעת לענייניו.

בבית הספר קוראים לתלמידים לרוב בשמם בצירוף סאן. בסמסטר שעברה, היו שתי בנות בכתה שלי שהמורות קראו להן עם הסיומת צ'אן באופן קבוע. לא הבנתי אם זה כי הן ביקשו את זה, או שהן הרבה זמן במכון, או שכולם בכתה קראו לה ככה וזה נדבק. בכל מקרה, הן היו טאן-צ'אן ורין-צ'אן.

הסמסטר המשיך והתגלגל לו על חודשי הסתיו-חורף, ומדי פעם היתפלק לכמה מורות צ'אן כשהן פנו לתלמידה שהיא לא רין או טאן, אבל אני לעולם נשארתי עם סאן. לא ברור לי למה. יכול להיות שאני משדרת רצינות מדי? נזכרתי שכשהייתי תלמידה ביסודי, תמיד היו שואלים אותי עם קרה משהו כי לא הייתי מחייכת יותר מדי. יש לציין ששום דבר לא קרה ותמיד הייתי מופתעת כשהיו שואלים אותי זאת.

אבל פעם זה פעם והיום זה היום, ובחיי שאין לי מושג למה אני מעולם לא קיבלתי את הצ'אן הנכסף. או שלא.

ועם כבר בכינויים עסקיננו, מה לגבי שמות?

כפי שציינתי בפוסטים קודמים, אין לי  מושג מה שמם של שותפיי לעבודה. לא איך קוראים למאסטר במסעדה, ולא איך קוראים לטבחיות בגן הילדים שבו אני שוטפת כלים. הם, לעומת זאת, יודעים איך קוראים לי. או לפחות, ככה חשבתי עד אתמול.

הלכתי לשטוף כלים בגן, ואחת הטבחיות, שעד אותו יום קראה לי בשמי בצירוף סאן כראוי, פתאום החלה לפנות אליי בתור "Kannojo". ביפנית, למילה זו יש שתי משמעויות: "חברה של" ו"היא". מסתבר, שניתן לתרגם את זה גם כ"ילדה".

כן כן, אותו כינוי שזורקים בעברית כשרוצים להגיד משהו למישהי שנראית יחסית צעירה ואין לנו מושג מה שמה.

כך שיכול להיות שהטבחית שכחה את שמי. אבל היא גם לא שאלה והמשיכה לקרוא לי "ילדה! ילדה!" כל המשמרת. אני תוהה אם לתקן אותה, או לפחות לשאול לפשר הדבר.

12 בדצמבר 2011

חוויות סנג'ר

לפעמים, אני לא בטוחה אם הצוות בימאסה מבקש ממני דברים כי הם באמת רוצים את עזרתי, או פשוט בגלל שקל מאוד לסנג'ר אותי.

למשל, ביקשו ממני, מש' ומז'אן השוויצרי להציג מנות מהמדינה שלנו לקבוצה קטנה של יפנים. וכך, ביום שישי, הלכנו לבית הספר היסודי הקרוב למכון, ובחדר כלכלת-הבית (למה אין בארץ?) אני וש' הכנו שקשוקה, וז'אן הכין מן מנת תפוחי-אדמה וחזיר.

מועדון בינ"ל


הלחם שהם חתכו למשולשים כדי שיספיק לכולם
היה נחמד, רק שהשקשוקה קצת התקררה כי חיכינו למנת התפוחי אדמה שתהייה מוכנה.
היו שם שני ילדים, ואחד מהם טרף את תפוחי האדמה, אבל לא נגע בשקשוקה. בכל זאת, צ'יפס יותר טעים מעגבניות וביצים. כמובן שהסברנו על המדינות שלנו, וקצת על האוכל. תמיד כיף לשמוע יפנים מתחילים לומר "ישראל" ואומרים "איסלם" במקום.
אני יכולה להבין מהיכן נובעת הטעות...

חוץ מזה, ביקשו ממני "לדגמן" לאיזה עלון שהם רוצים להוציא.

"אני רוצה לצלם אותך עולה לאוטובוס", אמרה לי הגברת. "אז תבואי למשרד בשלוש וחצי, ושימי איפור". טוב, מה אכפת לי. נשמע מעניין.
יותר מוקדם צילמו עוד חבר'ה, בשביל עלון אחר שהם רוצים להוציא, ושם הצלם ביקש מבחורה גרמנייה שתצטרף לתמונות באוטובוס.

ואז, כל הדרך הוא פטפט אתה, ודי התחיל אתה. שאל אותה איזה בחורים היא אוהבת, איך אומרים "אני אוהב אותך" בגרמנית, אמר לה שהיא יפה, וכו' וכו'. זה גרם לה להרגיש די לא בנוח, ולי להרגיש קצת נחותה. כלומר, לא יודעת אם הייתי נענית לחיזוריו בכלל (יש להניח שלא), אבל מה, אני לא זרה מספיק בשבילו?

כנראה שהבלונד ועיניי התכלת מעניינים יותר. המראה שלי לא מיוחד במיוחד. סתם יש לי עיניים גדולות.

6 בדצמבר 2011

חוויה בראיון העבודה

הגעתי למסקנה שהעבודה במסעדה הסינית לא מספיק טובה. כלומר, אומנם היא קלה, ומקבלים ארוחה בסוף, ואני מקבלת על העבודה הזו יותר ממה שהייתי מקבלת בארץ, אני חושבת (במיוחד בהתחשב בעובדה שבארץ יש לעיתים לבעלי מסעדות נטייה מעצבנת להסתמך על הטיפים יותר מאשר על שכר בסיס, בעוד יפן המושג "טיפ למלצר" כלל לא קיים. טוב לקמצנים מבינינו!), אבל אין שם מספיק שעות.

ואני באמת צריכה כסף.

אז התחלתי ללכת לכל מני מסעדות וחנויות (למשל מקדונלדס, סטארבאקס, גלידריות, חנויות כמו ENTER הישראלית) ולשאול אם הם סתם במקרה מחפשים עובדים. יש כאלה שאומרים לא, אפילו, אם למשל, יש להם שלט בכניסה שאומר שהם כן מחפשים, מה שגורם לי להאמין שחצי מהלאוים שאני מקבלת הם בגלל שיש לי עיניים גדולות. חלק נותנים לי טלפון של הסניף הראשי ואומרים לי לשאול שם (שעוד לא ניסיתי, כי טלפון זה קצת יותר מסובך), וחלק רושמים את הפרטים שלי על דף קטן ואומרים שהם יתנו אותם לבוס, שאף פעם לא נמצא בחנות באותו רגע.

מכון ימאסה ארגן לי ראיון אחד בפיצרייה, שלא הלך. חוץ מזה, היה לי היום ראיון נוסף, שהצלחתי לארגן בעצמי. היה מוזר.

המקרה היה כך:

הלכתי לקניון הקטן והקרוב לביתי כדי לקנות כמה דברים נחוצים (כמו עיפרון למבחן הכללי מחר, כי "עדיף שלא תשמשו בעט-עיפרון בדף התשובות. באמת. תבואו עם עיפרון רגיל ומחק"). על הדרך נכנסתי לבית קפה לשאול אם הם מחפשים עובדים כמו שכתוב בשלט בכניסה לחנות ("לא, מצטערים, כרגע אנחנו לא מחפשים"), ולחנות הבגדים היפנית UNIQLO, כי אני מניחה שלקפל בגדים אני מסוגלת. בתור חומר רקע, ברצוני לציין שרשת UNIQLO ביפן היא אולי בערך כמו רשת FOX הישראלית: בגדים פשוטים ולא יקרים במיוחד.

הלכתי לקופה ושאלתי (הפעם אפילו ניסיתי לדבר בקייגו!) אם הם מחפשים עובדים. הבחור הלך לברר משהו, חזר אחרי כמה דקות, ואמר: "קייגו קייגו קייגו תמונה קייגו קייגו ראיון".

"אה", אמרתי, מקווה שהבנתי לפחות את העניין עם התמונה והראיון. "יש לי קורות חיים כאן".

"אה!" אמר הבחור. "קייגו קייגו קייגו קייגו קורות חיים".

"יש לי כאן", אמרתי שוב, מנסה לאותת לו עם העיניים שבבקשה ידבר אולי קצת לאט יותר, ופחות מנומס, כדי שאבין מה לעזאזל הוא רוצה ממני. וכך רואיינתי כבר באותו יום (למרות שלא הבנתי אם הוא ניסה לדחות אותי לפני כן, והחליט לראיין אותי כי ראה שאני לא מבינה, או לא מקשיבה).

אז הובלתי לחדר האחורי, ונכנס הבחור (שהתברר כסגן מנהל החנות, שכמובן לא נמצא כרגע) והתחיל לראיין אותי. "אני הולך לשאול כמה שאלות, ואז להסביר על התנאים", אמר. "לאחר מכן את תוכלי לשאול שאלות. כל הראיון ייקח בערך עשרים דקות, אולי חצי שעה".

חצי שעה?! על מה?! אפשר לחשוב שמדובר בראיון לסגן מנכ"ל של חברת היי-טק, כולה חנות בגדים.

"בסדר", אמרתי בלית ברירה, ואז הוא קד בפני ואמר "בבקשה" (בקייגו). אז קדתי בחזרה ואמרתי "בבקשה" (בקייגו). ואז הוא קד שוב. ואז קדתי גם אני שוב. ואז הוא קד שוב. ואז קדתי רק חצי קידה כי הנחתי שמישהו צריך להפסיק את הסיפור הזה, רק לא היה ברור לי מי (זה הזכיר לי את מה ששפרה הורן כתבה בספרה חוויה יפנית על מתנות ביפן, שזה בערך אחד הדברים היחידים שאני זוכרת מהספר הזה).

ראיון עבודה ביפן נראה בערך כך:

השאלה הראשונה הייתה: "מדוע בחרת ב-UNIQLO?"

"אני מחפשת עבודה", אמרתי. "אני צריכה כסף. שירות הוא אולי בעייתי, אבל לקפל בגדים, למשל, אני יכולה". עניתי. כנראה לא התשובה שהוא ציפה לה, אבל מה הייתי אמורה לענות? גם בפיצרייה שאלו את השאלה הזו, ועניתי שזה הראיון שבית הספר שלח אותי אליו. לא הייתה ממש בחירה.

"אוקיי", המשיך. "מדוע את חושבת ששירות לקוחות הוא חשוב?" (או משהו כזה. אולי השאלה הייתה "מדוע את רוצה לעבוד בעבודה החשובה ביותר של שירות לקוחות נכבדים?").

"אני רוצה להשתפר ביפנית, וזו דרך טובה. מאוד חשוב, שירות לקוחות. גם הקייגו שאני יודעת בטח תועיל", עניתי ביפנית קצת צולעת, יש להניח. שוב, כנראה לא התשובה שהוא חיפש. בטח הייתי צריכה לענות שאני רוצה לראות את הלקוחות מחייכים ולעזור לכולם בעת צרה.

"אני מבין", אמר. "אני רואה שלמדת באוניברסיטה. באוניברסיטה יש מעודני ספורט, בטח היית בטורנירים, או שעברת חוויות. תוכלי לספר לי על חוויה קשה שעברת? על חוויה שהתמודדת אתה בהצלחה?" שאל.

"אה, בישראל אין כזה דבר", גמגמתי.

"זה לא חייב להיות ספורט", ענה. "פשוט חוויה שעברת, שהייתי קשה והתמודדת אתה בהצלחה" (זה נשמע הרבה יותר הגיוני ביפנית, אני נשבעת).

אז אמרתי לו שלנסוע ליפן היה החלום שלי, וזה לא הצליח בהתחלה, וניסיתי והשתדלתי ובסוף החלטתי להגשים את החלום הזה בעצמי. הוא בטח קיווה לשמוע על חוויה אחרת, אבל למען האמת, חוויות קשות שעברתי בחיי הן לא מעניינו.

ואז הוא הסביר לי על התנאים: "אסור  לשים לק או בושם. אסור פאה. אסור שהשיער יהיה בצבעים בוהקים (אני במקרה לא, אבל אם הייתי בלונדינית מטבעי???), חייבים ללבוש רק בגדים של החנות שאותם, בתור עובדת, תוכלי לקנות(?!?!?!) בהנחה. אסור לענוד תכשיטים".

"טוב", אמרתי. ממש כמו בצבא!!

לאחר מכן הוא שאל אותי על הימים והשעות בהם אני יכולה לעבוד. כל הראיון התנהל ביפנית, אפילו אם קצת צולעת מצדי, אבל את הימים הוא אמר באנגלית. למה? אלת השמש יודעת.

"טוב, התשובה תגיע או בדואר, או בטלפון בעוד שבוע". בדואר? למה, התקבלתי לאוניברסיטה? מי מודיע על קבלה לעבודה בדואר? כנראה שאותו עם שמבקש קורות חיים בכתב יד.

וכך נגמר הראיון, והובלתי החוצה. אז הבחור קד כשיצאתי מהמשרד, ואז שוב כשיצאתי מהחדר, ובטח עוד כמה עשרות פעמים בדרך.

הכל היה הרבה יותר קל אם הייתי מלוכסנת עיניים. אז הם היו לפחות שומעים אותי קצת לפני שהיו דוחים אותי על הסף.

2 בדצמבר 2011

חוויה בכתה

היום בכתה דיברנו על זכרונות ילדות.

"בשבוע הבא תצטרכו לכתוב חיבור על עיר הולדתכם, או על עיר שביקרתם בה ביפן", אמרה המורה. "אז עכשיו תדברו על זה בזמן שנותר, כדי שתדעו מה לכתוב".

חברי הקבוצה שלי היו מידורי הברזילאית (כמו רוב הבריזלאים פה - ממוצא יפני), ואיג'י הצכ'י. העיר שבה נולדתי לא מעניינת במיוחד, וגם לא היישוב שבו גדלתי, אז חשבתי לדבר על ירושלים. גרתי שם ארבע שנים כשהייתי סטודנטית באוניברסיטה, והיא הרבה יותר מעניינת מערים רבות אחרות בעולם.
(הערת שוליים: הגעתי למסקנה שמסובך מדי לדבר על ירושלים עם הידע שיש לי ביפנית כרגע, אז אכתוב חיבור על משהו אחר).

כשעוד כן הצלחתי לנסח משפטים קוהרנטיים, אמרתי שירושלים חשובה לנוצרים, ליהודים ולמוסלמים.

"אה!" אמרה הברזילאית. "אז את נוצרייה?"

"לא, אני יהודיה", עניתי.

"אז אתם עשירים!" הייתה התגובה המיידית.

הסתכלתי על הצ'כי באי-נוחות. הוא הסתכל עליי עם אותו מבט בחזרה.

"לא, לא כולם", עניתי. "כשאת חוזרת לברזיל, בבקשה תגידי שזה לא כולם".

"אבל כולם אומרים כך!" התווכחה. "נכון איז'י?"

ניסיתי להסביר לה שוב, אבל זה היה כמו לדבר לקיר.

כשהיפנים מראים בורות בנוגע לישראל או ליהדות, זה פחות משנה לי. שתי עבודות סמינריון על הנושא לימדו אותי שההשקפות היפניות על יהודים הן אנטישמיות מחד ופילושמיות מאידך. "הם עשירים ורוצים להשתלט על העולם, אז אנחנו צריכים אותם לצידנו. הם נורא חכמים!"
וכהנא וכהנא.

כבר מצאתי פה אפילו ספר אנטישמי אחד (והוא היה על מדף רבי המכר!), שמה שהבנתי ממנו זה שזה ספר ריגול, ויש שם משהו על הפרוטוקולים היהודים (אולי הכוונה הייתה לפרוטוקולים של זקני ציון?). חשבתי לקנות ולנסות לפענח את העניין, אבל ויתרתי.

(חובבי המנגה שביניכים, אגב, אולי ירצו להציץ במנגה אדולף של אוסמו טזוקה. בטח אפשר למצוא אותה אונליין איפהשהו).


במקרה היפני, העניין באמת די נובע מבורות, ולרובם לא אכפת מישראל או מהיהודים (והם לא פגשו לא את זה ולא את זה בחייהם, ברובם), אז זה יותר משעשע מאשר מעליב.

במקרה של הברזילאית, זה היה פחות משעשע. שם יש יהודים. שם לומדים על ישראל. לשם ברחו מלא נאצים אחרי תבוסת גרמניה ב-1945.

אבל מילא, לא נראה שהיא אמרה את זה בתור משהו שלילי. לפחות ככה נראה לי.

לסיום, הנה אנקדוטה שפרופסור בן-עמי שילוני כתב בחוברת השקפות יפניות על יהודים ויהדות, שדי מתמצת את העניין:

"...בשנת 1978 ביקרה בירושלים משלחת של אנשי עסקים יפניים. בקבלת פנים שנערכה להם באוניברסיטה העברית קם אחד מהם וסיפר כי לפני בואם לא ידעו דבר על ישראל, ולכן קראו במהלך הטיסה ספר על היהודים. לדבריו, בבואם לישראל אורו עיניהם, משום שכל מה שקראו התגלה כנכון, והם חשים שהם מבינים אותנו ומעריצים את מדינת ישראל ואת העם היהודי. מכיוון שגמרו לקרוא את הספר, החליטו להגישו לנו כמתנה. הספר שהושיט לנו איש המשלחת היפנית, בצירוף הקדשתו, היה 'הפרוטוקולים של זקני ציון' במהדורה חדשה, בכריכה אדומה עם אותיות זהב".

28 בנובמבר 2011

חוויות בגן הילדים III

ביום שישי היה היום האחרון בגן הילדים.

הילד שליווה אותי לכתה ציין שהידיים שלי קרות. "כי קר לי", עניתי לילד, שמתרוצץ בגן (כמו שאר חבריו) יחף. יש לציין שבחוץ כבר עשר מעלות בערך והקירות ביפן עשויים מנייר. בידוד? הצחקתם אותם.

ילדים יחפים ומסודרים (לא הכתה שהייתי בה)

הפעם היינו צריכים לשחק משחק שהבאנו מהארץ שלנו. הצעתי שנשחק "א-קווא-קווא-דה-לה-אומה". הגננת הסכימה, ולאחר שני משחקי ניסיון הם בערך הבינו את הכללים. את השיר שרתי בעברית, את הספירה כבר עשינו ביפנית. לאחר כמה סיבובים, הבנות שלידי הצליחו לשיר חלק, ולחזות מתי הספירה מגיעה. היה קצת צולע, אבל נחמד.

אה-קווא-קווא-דה-לה-אומה

המשחק, לעומת זאת, מאוד לא יפני, ובאיזהשהו שלב התחלתי קצת להתחרט שהצעתי אותו. העניין בגן הילדים, ובכלל בחינוך ביפן, הוא הקבוצתיות. ב"א-קווא-קווא-דה-לה-אומה" אין קבוצה. יש מפסידים שיוצאים מהמעגל אחד אחרי השני.

ובמקום להציע שהם יעשו מעגל משלהם, במקום שהם יחשבו על זה בעצמם, הגננת קראה להם "לעמוד בצדדים איפה שהם יכולים לראות את המעגל, ולעודד את החברים שלכם!"

אין אינדיבידואל. יש כולם.

לא שיחקנו עד הסוף (בכל זאת, מדובר בכחצי שעה), וכשהפעילות נגמרה כולם ישבו בשורות ישרות, כפופי ברכיים, ונתנו לנו הקשב.

כלומר, חצי-קדו ואמרו תודה.

היה כיף.

20 בנובמבר 2011

חוויות משפחה II

היום התעוררתי לבוקר השני (והאחרון) שלי אצל המשפחה המארחת.

בלילה לפני שאלתי מתי לקום, ומיוואקו-סאן אמרה לי שאקום בשמונה. וכך עשיתי. בשמונה ורבע ירדתי למטבח, ושם כבר חיכתה לי ארוחת בוקר שכללה חביתה, נקנקייה קטנה (שלא אכלתי), לחם ופירות. אה, וחלב חם. בזמן שאכלתי גם אב המשפחה ירד לאכול, ואז מייד נעלם לחדרו.

ביקשתי לצלם קצת את הבית, ומיוואקו-סאן אמרה שאפשר. ביקשתי לצלם גם את החתולה החמודה, ומיוואקו-סאן אמרה שזה בטח יביך אותה, היא תחשוב שהיא מכוערת. אני בחיים לא אבין את היחס פה לחיות, בחיי. אבל הבנתי את הרמז ולא צילמתי. גם לא בסתר.

לאחר מכן אני, מיוואקו-סאן והסבתא התחלנו להכין מוצ'י.

האורז במכונה, לפני שהוא הופך למוצ'י


טעים, אם כי דביק
בזמן שהכנו, הסבא הגיע להכין לו ארוחת בוקר. הוא הפעיל את מכונת הקפה והטוסטר, ואז גרם לקצר. גם מיוואקו-סאן וגם הסבתא אמרו בקול בכייני קמעה שזה לא בסדר, שזה מפריע, שהקצר בגללו. חשבתי שזה קצת מוזר. זו לא באשמתו ממש, הרי. הוא לא ידע. וגם אם כן - בסך הכל קצר. לא מתים מזה...

לצערי (או שלא, כי זה די משמין), אכלתי רק מוצ'י אחד ממולא באנקו (ממרח שעועית מתוק). את השאר טבלנו במיץ דאיקון, באצות, ועוד משהו ששכחתי את שמו:


בזמן שאכלנו דיברנו על קימונו, ואמרתי שנרשמתי לשיעור לבישת הקימונו בימאסה, אבל היו מעט נרשמים, אז הוא בוטל. "יש לי הרבה יוקאטות (קימונו לקיץ)!" אמרה מיוואקו-סאן. "רוצה למדוד???".

סבבה, למה לא.

אני מול הטוקונומה
בערך באותו זמן גיליתי שעליתי לרצפת הטטמי עם נעלי בית ביום לפני, כשכנראה לא הייתי אמורה. אופסי. מי יודע עוד כמה טעויות נימוסין מטופשות עשיתי. אמרתי תודה, אמרתי שמעניין, שכיף, אבל כל הזמן הרגשתי כאילו אני לא מצליחה לבטא את עצמי כמו שצריך, כאילו אני נשמעת מזוייפת.
זה בעיקר, נדמה לי, בגלל הדרך היפנית לומר דברים: לא ישיר, בצניעות.
קצת קשה לי עם זה.

לאחר מכן אני ומיוואקו-סאן הלכנו לטייל במקדש אוסו-קאנון שבנגויה.


מאוד יפה, ויש שם הרבה חנויות שנראות קצת כמו שוק, אבל המחירים ממש לא. באמצע הטיול ישבנו לשתות קפה, ואז הלכנו לאכול צהריים - קאטסודון (מן שניצל חזיר) ברוטב האצ'ו-מיסו, במסעדה די מפורסמת בנגויה. בכלל, המאכל הזה די מפורסם במחוז אייצ'י - מוסיפים את הרוטב הזה רק פה, מסתבר.


עמדנו בתור עשרים דקות בערך, ואז ישבנו לשולחן. הזמנו לפני, אז האוכל הגיע יחסית מהר: צלחת עם קאטסודון, קערית אורז, ומרק מיסו.

בנוסף ל-OCD שצץ בחיי לעיתים, אחותי הגדולה אומרת שאני בטח סובלת גם מ-DCD. כשהייתי קטנה כל הזמן הפלתי ושברתי דברים.
כנראה שזה עוד לא עבר לחלוטין, ולכן כשהרמתי את קערת המיסו היא פשוט... החליקה לי מהיד והכל נשפך על השולחן באופן שהיה גורם לאבי היקר לומר בקול גדול: "איזה קלוצית!".

אכן, קלוצית לחלוטין.

והשולחנות סביב, ובאי המסעדה כולם, פשוט בהו בי ובבלאגן שגרמתי לו, כאילו בחייהם לא ראו דבר שכזה. באופן כללי המבטים שנועצים בי פה כל הזמן לא נעימים כל כך, אז בכלל. מקווה שסלחו לי.

לסיום, מיוואקו-סאן לקחה אותי לסיבוב על גלגל ענק.


גם את השיגעון לגלגלי ענק אני לא אבין לעולם.

לסיכום: היא ממש כיף ומעניין. אני בהחלט מקווה שיזמינו אותי שוב!