דברים שהסתדרו לגבי הנסיעה ליפן

טוב, לא בדיוק דברים, יותר דבר:

אישרו לי ויזה!!!
 
האמת שידעתי שהתשובה אמורה להגיע בסוף החודש, אבל רק ביום-יומיים האחרונים התחלתי להרגיש די מתוחה לגבי כל העניין. כל כך הרבה דברים לא הסתדרו לי עם יפן השנה, כל כך הרבה דברים השתבשו. דברים שהייתי בטוחה שנמצאים לי בכיס ובסוף הסתבר שהם היו בכיס של מישהו אחר, ואילו את הכיס שלי דחפו למקום השלישי בדירוגים, מסיבות ששמורות עם האוניברסיטה (וחלקן לא, אבל לא ניכנס לזה).
התחלתי להגיד לעצמי שבטח גם ויזה לא אקבל, מן ניסיון אומלל לנסות להוריד ציפיות כדי לא להתאכזב. שוב. נכון שלא הייתה סיבה שלא יאשרו לי ויזה, אבל באותה מידה גם לא הייתה סיבה שלא ייתנו לי מלגה.
נחשו מה קרה?

בכל מקרה, עכשיו אני כבר יכולה באמת להתחיל להתארגן, ולסגור את כל הפינות הפתוחות, שחיכיתי לויזה כדי לאטום אותן.
כמובן שה-OCD שלי עדיין לא נותן לי מנוחה, ואני יעדיין חושבת על כל הדברים שיכולים להשתבש החודש. ויש הרבה, באמת.

אני צריכה למצוא תעסוקה.

מקווה לטוב,
Japaniza

דברים שמפחידים אותי לגבי הנסיעה ליפן

לפני חודשים מספר התבדחתי ואמרתי לכל מי שהעיר שהנסיעה ליפן בטח תשמח אותי מאוד, שבטח חודשיים לפני הנסיעה אי אפשר יהיה לדבר אתי בכלל.
והנה זה מתגשם.
אל תבינו אותי לא נכון; אני שמחה שאני נוסעת, אני שמחה שאני עומדת להגשים את החלום שלי, אבל לאט לאט אני מתחילה להבין במה זה כרוך. בבדידות ובניכור ובזרות ובלבד. דברים שידעתי שיהיו אבל השתדלתי להתעלם מהם. והנה כבר עשו לי ארוחת פרידה בעבודה, וקניתי מתנות לכולם, והתחלתי לאסוף ארגזים ועיתונים כי אני צריכה לארוז את תכולת הדירה... פתאום זה קרוב מתמיד. אבל זה עדיין רחוק מתמיד.
כי חודשיים הם שמונה שבועות בערך, שהם שישים ימים, שהם אלף ארבע מאות וארבעים שעות וכן הלאה וכן הלאה. וכל כך הרבה יכול לקרות בחודשיים! כל כך הרבה דברים שימנעו ממני מלנסוע. אז נכון שהסיכוי הגדול הוא שהם לא יקרו, אבל מעולם לא הייתי טובה בלהסתכל על חצי הכוס המלאה, או הסבירות של ה-99.9%.

כי כל היופי ב-OCD הוא הספק. הוא ההיתלות ב-0.01% הזה שהכל ישתבש. אז מה יכול להשתבש?

1. דירוג האשראי של ארה"ב ירד=כל העולם יפשוט רגל=אני לא אסע
2. יש מהפיכה חברתית=תהייה אנרכיה=אני לא אסע
3. האו"ם יכריז על מדינה פלסטינית בספטמבר=יטילו עלינו סנקציות=אני לא אסע
4. יקרה משהו למישהו=אני לא אסע
5. המטוס יתרסק=אני אסע, אבל לא אגיע

איך אני מגיעה מדבר אחד לשני? לא יודעת. אבל זו תמיד הייתה הנטייה שלי: להסתכל על התרחיש הקיצוני ביותר ולאכול עשרות סרטים לגביו.רוב האנשים יתייחסו לפחדים האלה בביטול, אבל לי קצת יותר קשה.
הדבר המעניין הוא, שהסרטים האלה קשורים בנסיעה ואך ורק בנסיעה. כי נקודת הבסיס שלי היא כזו: אני ממש רוצה לנסוע ליפן. כל כך רוצה את זה, עד שלעולם לא אקבל את זה.
אז השורה התחתונה היא שכבר שלושה ימים אני מסתובבת בבאסה, כי רגע אחד אני מפחדת שלא אסע, ורגע אחר כך אני מפחדת לנסוע.
ומה לגבי יפן, בהנחה שכן אזכה לדרוך על אדמתה? פה אני דווקא מצליחה כן לחשוב חיובי. שיהיה כיף, ומעניין, ואפגוש אנשים חדשים ואבקר במקומות מעניינים, וגם אם אהיה קצת לבד אז לא נורא, כי אסתדר עם זה.
אבל להגיע לשם. אלוהים, רק שאגיע כבר...

דברים שאני רוצה לארוז ליפן

ובכן, בעודי מנסה בכל כוחי ובעל כורחי להתמקד במשימה 2 מהפוסט הוקדם, מחשבותיי (באופן טבעי לחלוטין, יש לציין, כי מי רוצה לעשות שיעורים???) נודדות למחוזות אחרים.

והיום במוחה של ג'פניזה: אריזה.

כפי שגם צויין בפוסט הקודם, מותר לי לקחת אתי ליפן בערך 50 ק"ג. מה זה כולל? שתי מזוודות ששוקלות 23 ק"ג כל אחת, ותיק עלייה למטוס (או טרולי!!!) במשקל של עד 8 ק"ג, אם זכרוני אינו מטעני. סה"כ: 54 ק"ג.

על אף הפיתוי של למלא הכל בבגדים (ובמיוחד נעליים. אם פה כדי למצוא נעלי נשים במידה שלי אני צריכה לנסוע עד יפו, ביפן לא יהיה לי שום סיכוי), התחלתי לחשוב על דרכים אחרות למלא את הקילוגרמים שיוותרו לי. בתקווה. מעולם לא ארזתי כל כך הרבה. חוץ מזה, אולי יהיה לי ארון קטן במעונות שלא יכיל את כל הבגדים שאקח עמי?

אז ככה!

אפשרות ראשונה: אוכל. כן כן, אני כבר חוזה את החוויה הראשונה בסופר. להוריד מהמדף קרטון שנראה לי כמו מיץ תפוזים, ובסוף לגלות שמדובר ברוטב דגים. לחפש גבינה לבנה ובסוף לגלות שיש רק גבינות שמנת, במקרה הטוב. לחפש טבעול ולא למצוא...

הפיתרון, כאמור, הוא לארוז אוכל. לצערי הרב, גבינות וטבעול ככל הנראה יתקלקלו מתישהו בטיסה שאורכה כמיליון שעות (פלוס מינוס), אז אצטרך להתמקד בדברים עמידים יותר כגון:

1.  פתיתים!!!! ארוחה טעימה (כשהיא טרייה) ופשוטה בעשר דקות.
2. שוקולד השחר.  אני לא מאוהבי נוטלה, מצטערת. לא הכי מתחברת לטעם. כבר השלמתי עם העובדה שגבינה לבנה כנראה לא תהייה לי, אז לא אוכל לאכול את ארוחת הבוקר האהובה עליי שהיא טוסט עם גבינה לבנה ושוקולד (לכולם יש משהו מוזר שהם אוהבים לאכול, נו!). אז לפחות ששוקולד יהיה.
3. עוגיות מרוקאיות ללא סוכר.  גיליתי את הפלא הזה רק לאחרונה. שנים התרחקתי מעוגיות מרוקאיות כי חשבתי שהן מלוחות. בבית מצאתי יום אחד עוגיות מרוקאיות ו, הפלא ופלא, הן היו טעימות למדי. מסתבר שגם ללא סוכר הן בסדר גמור. קשה לי להאמין שביפן אמצא נשנוש חביב שכזה.
4. במבה. Need I say more...? 

3

אפשרות שנייה: ספרים. רק בשנים האחרונות גיליתי את החדווה שבלקרוא מספר עמודים לפני השינה. מדובר בתחביב שאני חושבת שארצה לשמור עליו גם ביפן. יש להניח שביפן אין ספרים בעברית, ועל אף שאין לי שום בעיה עם אנגלית, אעדיף להמנע מלקנות ספרים בשפה זו. ספרים שוקלים הרבה, אז אצטרך לראות כמה מהם אוכל לקחת אתי, אבל אני בהחלט מקווה שאצליח להכניס לתיק לפחות שלושה.

אפשרות שלישית: לקים. מאז שהפסקתי לכסוס ציפורניים, גיליתי שהלקים עוזרים לי להמנע מלחזור להרגל המגונה הזה. כמו כן, הם צבעוניים ושמחים, ותמיד כיף להסתכל עליהם. בדירתי השכורה יש לי כחמישה עשר לקים, בבית של ההורים אני מניחה שעוד עשרים, כנראה יותר. יש צבעים שאני פחות אוהבת, ואני גם בונה על לקנות לקים בארץ השמש העולה, אבל בכל זאת, אולי כדאי לי לקחת את כל צבעי וגווני הקשת? רק כדי שלא יהיה לי משעמם בלב.

אפשרות רביעית: תיקים. כמו הלקים, בוודאי אקח אתי יותר מאחד או שניים, אבל האם גם כדאי לקחת עשר??? בכל זאת, בחורה.

זה כל מה שהצלחתי לחשוב עליו בינתיים. כמובן שגם אתם מוזמנים להציע הצעות מעניינות!

עד הפעם הבאה,

Japaniza