‏הצגת רשומות עם תוויות חינוך יפני. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות חינוך יפני. הצג את כל הרשומות

19 באפריל 2012

חוויה בדוכן הטאפיוקה

היום הלכתי עם חברה להסתובב קצת בנגויה.

הגענו לדוכן טאפיוקה (מן משקה מוזר כזה), שלפניו עמדו כמה תיכוניסטיות שפטפטו עם המוכר. הוא ראה אותנו מתקרבות, וסימן לבנות לזוז. הן הסתובבו, וכשראו אותנו מייד התחילו להתנצל. בהתחלה ביפנית, ואז באנגלית מאוד רצוצה.

Hallo! Soly! Soly!

עניתי להן באנגלית: "זה בסדר". ואז הן המשיכו לזרוק מילים לאוויר: "אני [שם כלשהו], Nice to meet you!"

"Nice to meet you too!", עניתי.

ואז ניגשה אלינו בחורה אחרת, מסגרה את פנינו באוויר ואמרה: you, face, small!

שזה מעניין, במיוחד בהתחשב בעובדה שהיפנים, ובמיוחד היפניות, הם די... פיצים.

ניסיתי לזרוק להן מילים ביפנית, אבל הן כנראה לא שמעו, כי כשאמרתי לאחת הבנות משפט מסודר יותר היא פתאום התפלאה שאני יודעת יפנית. נו, מילא.

ואז הן הלכו.

חבל, רציתי לדבר אתן יותר.

28 בפברואר 2012

חוויות בבית הספר היסודי


הלכנו לבקר בבית ספר יסודי. לעומת שאר הפעילויות של המכון, הפעם היינו רק שלושה: אני, ש', וג'ייקוב מאמריקה.

כשהגנו לבית הספר חיכו לנו הילדים עם שלטים צבעוניים, עליהם כתובים שמותינו. את השם שלי הם כתבו עם טעות באחד הצלילים, אבל אז אמרתי למורה שאם אומרים את זה בעברית אז המשמעות די דומה, אז לא נורא. 

השלטים
 כל קבוצת תלמידים הובילה אתה הנציג שלה לאולם הספורט, שכמובן היה קפוא (אותו יום, אגב, התחיל בהיר למדי ולפתע עננים כיסו את השמיים וירד קצת שלג). כמו בחטיבת הביניים בה ביקרנו, הושיבו אותנו על כסאות והסבירו לנו איך תתנהל השעה הבאה.

לאחר מכן כל קבוצת תלמידים ישבה עם נציג, וכמו בחטיבת הביניים שאלו שאלות בנאליות. חלקן, כמו בחטיבה, די חזרו על עצמן כי התלמידים לא הבינו ששאלה זו נשאלה כבר, ולו רק כי הניסוח היה קצת שונה. כך נשאלתי פעמיים מה הפתיע אותי כשהגעתי ליפן. חלק מהשאלות היו גם מוזרות: למשל, שאלו אותי איזה משפט/מילה אני הכי אוהבת. הפעם, לעומת החטיבה, היה הרבה יותר מקום לתמרון ביפנית, וזה היה די נחמד.


 ואז הגיע זמן משחקים. בתחילה שיחקנו את משחק הרכבת ששיחקנו בגן הילדים (והנה אני חשבתי שאחרי כתה ד' כבר לא משחקים בזה יותר). הפעם הגדילו לעשות וביקשו שנגיד את חלק ה"אבן נייר ומספריים" בשפת אמנו. כמצופה, עם האנגלית לא הייתה להם יותר מדי בעיה, אבל בעברית הם די הסתבכו. בסוף הוחלט שהם יגידו רק "אחת, שתיים, שלוש", וגם את זה רשמו על הלוח כי אף אחד לא זכר ("אתש?").

כשהוכרז ילד-הקטר המנצח עברנו לשחק כסאות מוזיקליים. המעגל היה די גדול, והיה מאוד מעניין לראות כיצד הילדים עובדים על חבריהם: זזים קצת הצידה מהכסא שהתיישבו עליו וקוראים בשמות חבריהם שנותרו מתרוצצים, מעמידים  פנים כאילו יש מקום אבל בעצם אין. ואז כשהחבר רץ במהירות לאותו כיוון, הם זזים שוב וניתן לראות שלא היה ולא נברא.


בסוף הפעילות הצטלמנו. בתחילה תמונה קבוצתית, ואז כל קבוצה עם הנציג שלה. בזמן שחיכינו לתורינו להצטלם, אחד הילדים ניסה לדבר אתי (כי הוא חייב). "טוב, תעזרו לי פה. נו, תגידו גם משהו! אוף, מתי מצטלמים כבר?"

ריחמתי עליו, אז שאלתי אותם באיזה כתה הם. הם ענו שהם בכתה ה', ושאלתי אם הם שמחים שתכף הם עוברם לחטיבה. "לא רוצה חטיבה", אמרה לי אחת התלמידות. "אבל תוכלו ללבוש מדים מגניבים!" אמרתי.

 "אני אתגעגע ("זה בודד")", היא ענתה.

לאחר שסיימנו להצטלם ליוו אותנו החוצה. ניסיתי לדבר עם קצת עם הילדים, ושאלתי אותם לגבי משהו ששמתי לב אליו: למה כשמגיע הזמן לחזור הביתה, כל הילדים בבית הספר מתקבצים לקבוצות גדולות וככה עוזבים, ולא כל אחד בנפרד?

"זה לפי מקום מגורים", ענה לי אחד מהם. "בכתה ד' מתחילים פעילויות מועדונים, ואז זה מפסיק".

"ובאיזה מועדון אתה?" שאלתי.

"גננות", ענה. אבל בהתחלה לא הבנתי למה הוא מתכוון, ואז הוא אמר משהו על פרחים. "סידור פרחים?" שאלתי, והוא צחק. "לא... בדיוק", אמר והצביע על האדניות הפזורות על המדרכה. ואז הבנתי.
לפני שעזבנו חילקו לנו בקבוקי שתייה קטנים (בחרתי קולה!!!) וכרטיסי מתנה בשובי 2000 ין לקנות אתם ספרים. יצא טוב – באמת תכננתי לקנות מנגה בקרוב. יודעי דבר גם אומרים שניתן להמיר את הכרטיסים 
האלה לכסף במקומות מסויימים, אבל שיהיה.

לאחר כמה ימים קיבלנו אוסף מכתבים שכתבו התלמידים בקבוצה שלנו. חמודים! (אני עוד רק בשלישי...)



 שבוע לאחר מכן הלכנו לבית ספר אחר, הפעם לשחק עם תלמידי כתה ו'. היינו שישה זרים, וחילקו אותנו לארבע כתות השכבה. הילדים ישבו על כסאותיהם, וכשהתיישבתי מולם ניתנה ההוראה לעמוד, להתיישר, ולקוד. כשראיתי את הפעולה הזו באנימה תמיד חשבתי לעצמי שאני רוצה לראות את זה בלייב, והנה זה קרה. ואני עמדתי שם, מבולבלת, לא יודעת אם עליי לקוד חזרה או מייד להתחיל לדבר.

הצגתי את עצמי, סיפרתי קצת על הארץ, אבל נראה שהם משועממים. סיפרתי להם שהייתי בצבא, חשבתי שזה יעניין אותם (במיוחד את הבנים), אבל נראה שלא היה אכפת להם כל כך.

לאחר מכן הגיע זמן המשחקים. שיחקנו כסאות מוזיקליים, ושוב את רכבת ה"אבן נייר ומספריים" הזו, ועוד משחקים יפניים כמו גנדמה, או משחק עם אקדח מצ'ופסטיקס. הפעם, לעומת השבוע הקודם, היה די משעמם: הילדים שיחקו בעיקר עם עצמם ועם חבריהם, ונראה שלא היה אכפת להם מאתנו כל כך. המורה טענה שזה כי הם נבוכים, אבל אני לא בטוחה. חלקם באמת נראה מפוחדים קצת, כשהם עמדו מול הכתה והסבירו את חוקי המשחק שאנו עומדים לשחק.

אקדח הצ'ופסטיקס
בכל מקרה, תמיד כשאני נכנסת למוסד חינוכי ביפן אני מרותקת: ממדפי הנעליים והתיקים, מכסאות העץ הישנים, מהכיורים, מהקירות הדקים והחלונות הגדולים, מהמדים... רק בשביל זה שווה ללכת לפעילויות האלה. זה, והתגמול שמקבלים בסוף. גם הפעם קיבלנו כרטיסים לקניית ספרים.

15 בינואר 2012

חוויות באנגלית

בנוסף לעבודה במסעדה מצאתי עוד שתי עבודות. שלוש עבודות אולי נשמע כמו הרבה, אבל באמת שמבחינת שעות זה לא נורא כל כך, במיוחד כשהמאסטר במסעדה לא בדיוק נותן לי את "שלוש המשמרות בשבוע" שדיברנו עליהן, אלא בין אחת לשתיים. ג' הישראלי שגם עובד שם, אמר לי שגם הוא לא מקבל יותר מדי ושהוא הסתכל בלו"ז וראה ש"יש שתיים שלקחו הכל". לא יודעת.

עבודה אחת היא שטיפת כלים בגן ילדים (אותו הגן שדיברתי עליו בפוסטים האלה). מדובר בערך בשעה וחצי-עד שעתיים, שלוש פעמים בשבוע אחרי הלימודים. כפי שניתן להניח, לא מדובר בעבודה שצריך לחשוב בשבילה יותר מדי, וגם התקשורת שם די מוגבלת, אבל לא נורא. עוד קצת דמי כיס.

העבודה השלישית שמצאתי היא בהוראת אנגלית לילדים. כפי שציינתי בפוסטים אחרים על חוויותי בעבודה, הרבה זרים ביפן הולכים לעבוד בהוראת אנגלית, הרי שמדובר בעבודה ש, לשם שינוי, מעדיפים בה זרים על פני מקומיים, וגם מרוויחים בה די הרבה.

אני צריכה כסף, אז החלטתי לנסות גם. החיסרון היחיד הוא שמדובר בעבודה ביום שבת, ועם העבודה במסעדה שלפעמים גם נופלת על שבתות, נוצר יום די עמוס, בלשון המעטה.

מזל שיש את יום ראשון.

בעבודה זו אני מלמדת ילדים בגילאי יסודי. גם בארץ עבדתי בהוראת אנגלית לילדים, ולא נראה לי שהייתי טובה במיוחד. בסוף השנה אפילו מנהלת המקום אמרה לי שאולי זה "לא הקמצוע בשבילי", או משהו כזה. מילא.

הבעיה הייתה שאין לטאני, המנהל, מספיק מורים. לכן, שלא כמו שאר המורים החדשים שמגיעים ובחודש הראשון לא כל כך עושים משהו בעצמם אלא בעיקר צופים ומודרכים, לימדתי בעצמי כבר מהיום הראשון. בשעה הראשונה טאני נכנס כדי לראות איך אני מלמדת, התיישב על הרצפה ונרדם. והתחיל לנחור. לא היה לי נעים להעיר אותו, אבל לא הייתה לי כל כך ברירה.

"נרדמתי כי הוקל לי", אמר לי לאחר מכן. "ראיתי שאת מלמדת טוב". אני מקווה שהוא היה כן והוא לא נרדם כי שיעמם לו. כשסיפרתי את פרטי המקרה לניקי, מורה אחרת שם, היא הנהנה ומבטה אמר שזה לא מאורע נדיר. "טאני לא כל כך ישן", הסבירה לי. טוב, שיהיה.

פה יש לציין, אגב, שטאני גר שנים מספר בארה"ב ולמד אנגלית. אבל שלא כמו יפנים אחרים שבילו במדינה דוברת אנגלית והאנגלית שלהם טובה, האנגלית שלו קצת... מוזרה לפעמים. קורה שאני לא מבינה מה הוא מנסה להגיד לי. ועדיין, האנגלית שלו טובה מזו של רוב היפנים.

מאחר שלא ראיתי אף אחד מלמד, בהתחלה לימדתי את הילדים דברים שלא הייתי אמורה ללמד: כמו מילים שהם כבר יודעים, צירופי אותיות שהם כבר מכירים... לא הבנתי איך קורה שנגמר לי כל החומר שצילמתי. חשבתי שאני אמורה לעבור על דף בשעה.

רק השבוע סופסוף הבנתי איפה הטעות שלי והבאתי להם את הדפים שהייתי אמורה. ואכן, הפעם לא סיימנו הכל בעשר דקות. נקודה לציון.

גם בשעת "נושא עולמי"  היה שיפור (שעה שבה מכנסים כמה כיתות ומראים להם מצגת על מדינה כלשהי בעולם. בחודש שעבר דיברו על ישראל, אגב, כי היה חג המולד ורצו להראות להם מאיפה ישו הגיע. או משהו. אפילו שאני בספק אם יש שם תלמיד נוצרי אחד). ישבתי לי מאחורי הילדים ונשענתי על הקיר כהרגלי, ואז הגיעו כמה תלמידות, התיישבו לידי/עליי/צמוד. נקודה לציון.

ואז הגיעה השעה האחרונה, לאחר שעת הלימוד העצמי. אחד התלמידים התחיל לבכות.

לא הבנתי למה.

הבעיה היא כזו: אסור לדבר ביפנית. הכל צריך להתנהל באנגלית. גם המורה יודעת את זה וגם התלמידים.  לא כל כך מלמדים אותם דקדוק. בעיקר עובדים אתם על אוצר מילים ותבניות מובנות. מצד אחד אני חושבת שזה לא נכון ללמד ככה, ושהשיטה הזו אולי מתאימה ליפנית (שהיא שפה די ססיטמטית) ולא לאגנלית, אבל מצד שלי בבית הספר היפני מתחילים ללמוד אנגלית רק בחטיבת הביניים. כך שייתכן שמכון האנגלית מודע לכך והוא לא עובד על באמת ללמד, אלא בעיקר על... "להעשיר", נקרא לזה.

חזרה לעניין הבכי: מכיוון שהתלמידים לא כל כך יודעים אנגלית, גם קשה להם להסביר מה קרה. כך שכל הכתה הבינה למה שויו (התלמיד, שהוא אגב גם הבן של הבוס) בוכה, חוץ ממני. והוא בכה, וכעס, ואחד התלמידים ניסה להסביר לי בצעד נואש בעזרת הלוח. זה נשמע בערך ככה:

"I know what Taka do. Like this (laika dis)"

ואז הוא צייר הלוח תרגיל ואת התשובה. לא הבנתי.

בריאן, אחד המורים, אמר לי שאם אני ממש לא מבינה אני יכולה לדבר ביפנית. אז שאלתי את שויו בשפת אמו מה קרה, לעזאזל, והוא אמר ש"טאקה גילה לי את התשובה". חשבתי שאני עדיין לא מבינה, כי למה שמישהו יבכה על זה? בסופו של דבר נכנעתי והמשכתי בשיעור (בכל זאת, משלמים לי על משהו). אחרי כמה דקות שויו נרגע והמשיך כאילו כלום.

בסוף היום כשסיפרתי זאת לבריאן, הוא הנהן בהבנה. "את לא יכולה להגיד להם שאין תחרות. בשביל ילדים הכל זה תחרות", הסביר לי. אז בשביל שויו, טאקה כאילו רימה.

כנראה שיש לי עוד הרבה מה ללמוד.

28 בנובמבר 2011

חוויות בגן הילדים III

ביום שישי היה היום האחרון בגן הילדים.

הילד שליווה אותי לכתה ציין שהידיים שלי קרות. "כי קר לי", עניתי לילד, שמתרוצץ בגן (כמו שאר חבריו) יחף. יש לציין שבחוץ כבר עשר מעלות בערך והקירות ביפן עשויים מנייר. בידוד? הצחקתם אותם.

ילדים יחפים ומסודרים (לא הכתה שהייתי בה)

הפעם היינו צריכים לשחק משחק שהבאנו מהארץ שלנו. הצעתי שנשחק "א-קווא-קווא-דה-לה-אומה". הגננת הסכימה, ולאחר שני משחקי ניסיון הם בערך הבינו את הכללים. את השיר שרתי בעברית, את הספירה כבר עשינו ביפנית. לאחר כמה סיבובים, הבנות שלידי הצליחו לשיר חלק, ולחזות מתי הספירה מגיעה. היה קצת צולע, אבל נחמד.

אה-קווא-קווא-דה-לה-אומה

המשחק, לעומת זאת, מאוד לא יפני, ובאיזהשהו שלב התחלתי קצת להתחרט שהצעתי אותו. העניין בגן הילדים, ובכלל בחינוך ביפן, הוא הקבוצתיות. ב"א-קווא-קווא-דה-לה-אומה" אין קבוצה. יש מפסידים שיוצאים מהמעגל אחד אחרי השני.

ובמקום להציע שהם יעשו מעגל משלהם, במקום שהם יחשבו על זה בעצמם, הגננת קראה להם "לעמוד בצדדים איפה שהם יכולים לראות את המעגל, ולעודד את החברים שלכם!"

אין אינדיבידואל. יש כולם.

לא שיחקנו עד הסוף (בכל זאת, מדובר בכחצי שעה), וכשהפעילות נגמרה כולם ישבו בשורות ישרות, כפופי ברכיים, ונתנו לנו הקשב.

כלומר, חצי-קדו ואמרו תודה.

היה כיף.

11 בנובמבר 2011

חוויות בגן הילדים II


היום בגן שיחקנו עם הילדים. במקום להיות רק עם הכתה שלנו, המורות חיברו שלוש כתות ביחד והחליטו שנשחק ברכבת.

המשחק הולך כך: בהתחלה כולם הולכים ושרים את שיר הרכבת (שהולך משהו כמו "הרכבת נוסעת מהר צ'ו צ'ו בלה בלה בלה"), ואז כשמגיעים לסוף השיר מוצאים בן זוג. ב"אבן נייר ומספריים" מחליטים מי הקטר (בגן מחליטים ככה הכל, מסתבר), ואז חוזר חלילה. משתיים לארבע, ואז מארבע לשמונה, ואז לשש-עשרה, עד שיש רכבת ארוכה. בסוף כולם מתיישבים, והקטר (כלומר, זה שלא הפסיד פעם אחת ב"אבן נייר ומספריים") צריך לענות על שאלה כמו "מה המאכל האהוב עליך?" או "מה הצבע האהוב עליך"...

...או "מה החרק האהוב עליך?"

המורה הסתכלה בשעון, ואז אמרה "טוב, יש לנו עוד זמן... בואו נשחק שוב". וכל הילדים קופצים משמחה, וחוזרים להתרוצץ סביב ברגליהם היחפות (שזה מאוד מעניין, אגב, בשביל אומה שעושה עניין די גדול מצננות נפוצות). הילדה שהייתי אתה ברכבת בהתחלה החליטה שעלינו להיות ביחד שוב ואז עקבה אחרי לכל מקום.
לאחר שסיימנו לשחק בפעם השנייה, הגננת הבינה שיש עוד זמן, ולכן שיחקנו עוד פעם.

לילדים לא נמאס. לנו קצת כן.

במיוחד הייתה בעיית גובה: הם קטנטנים ואנחנו (או רובינו, לפחות), די גבוהים. אז הם אחזו בחולצותינו ומשכו וקפצו וזה היה קצת בלתי נסבל. הם גם רצו הרבה, ואז צריך לרוץ אתם ובאותו הזמן להיזהר לא לדרוך עליהם בטעות. לפחות עשינו התעמלות.

הנה כמה תמונות מהפעילות:





בעוד שבועיים נלך בפעם האחרונה. הצעתי שנשחק "קווא קווא דה-לה-אומה". אני מקווה שיסכימו.

זה בטח פחות מתיש מהרכבת הזאת...

4 בנובמבר 2011

חוויות בגן הילדים I


שבוע 1

במסגרת הפעילויות של המכון, חלקנו הולכים במשך שבועות מספר לגן ילדים קרוב ומשחקים עם הילדים (ואפילו מקבלים על זה כסף!).

ביום הראשון הייתה אוריינטציה. נכנסו לגן, חלצנו נעליים בכניסה, ומיד נתקלנו במבטים המשתאים של הילדים, על תלבושתם הקצרצרה וכובעיהם האחידים. הסבירו לנו מה הולך להיות, מי נמצא עם מי ואיפה, וצילמו אותנו כדי שהגננות יוכלו לזכור מי זה מי.

שבוע 2
נכנסנו לגן, ובמסדרון על הלוח ראינו את השמות והתמונות שלנו שצולמו בשבוע הקודם. חלצנו נעליים בכניסה נעלנו את נעלי הבית הסטנדרטיות. במשרד חיכו לנו שני נציגים מכל כתה, שלקחו לנו את היד והובילו אותנו לחדר.

הילד שליווה אותי הלך די מהר, וממש הרגשתי שקשה לי גם להחזיק לו את היד (ולהתכופף) וגם ללכת מהר מספיק ולא ליפול בגלל שכמובן, נעלי הבית קטנות עליי. אז נזכרתי שבעצם הרגליים שלי הרבה יותר ארוכות משלו, ואם אלך בצעדים גדולים לא תהייה בעיה.

בכתה ישבו כל הילדים במעגל, לבושים בתלבושת מלחים אחידה, עונדים תגי שם. "שלום!" הם ברכו אותנו. "שלום!" בירכנו בחזרה.

אני וז'אן, בחור משוויץ, נשלחנו לכתה של בני ה-6. הצגנו את עצמינו, והצבענו על המדינות שלנו בגלובוס שהוצב על השולחן. "איזה קטן!" צווח ילד. "אני לא רואה מרוב שזה קטן!" צעק ילד אחר (יש לציין שהדברים נאמרו גם על ישראל וגם על שוויץ).

הצגנו להם מילים בשפת אמנו, שהם כמובן צחקו מהן ונאבקו לומר אותן (במיוחד הסתבכו עם ה"להתראות" בצרפתית). "שלום" הם דווקא פחות או יותר הצליחו להגיד. כל הזמן הזה חלק מההורים צפו בנו, והסריטו אותנו, וסתם צילמו. שוב, כמו בחטיבת הביניים של טוקיווה, הזרים בתצוגה.


לאחר מכן הילדים הציגו את עצמם. ניגשו, אמרו את שמם, ולחצו לנו את היד (שוב, דה-ז'ה-וו מחטיבת הביניים). ידיים קטנטנות, מזיעות, וילד אחד כל הזמן חיטט בפצעים שהיו לו ברגל ולא כל כך רציתי שייגע בי, אבל למזלי הוא השתמש ביד השנייה. לא הכי נעים, כל העסק הזה של הלחיצות. שהיו קדים וזהו, קידות אני מבינה.

לאחר שנגמר, החליטו שהגיע הזמן לתצלום קבוצתי. חלק מהילדים הועמדו על השידה, והשאר עמדו על הרצפה. חשבתי שזה מוזר. השידה הייתה די גבוהה, ואני די בטוחה שאם ילד היה מטפס על השידה בארץ, היו צועקים לו מייד שיירד.

הצטלמנו, חזרנו לשבת במעגל, והגננת הנחתה את הילדים כיצד להיפרד: שתי ידיים על הברכיים, קידה קלה, "Yoroshiku Onegai Shimasu!".

נתראה בשבוע הבא.




21 באוקטובר 2011

חוויות בית ספר

בשבוע שעבר יצאה קבוצה במסגרת המכון להיפגש עם תלמידים בחטיבת ביניים. חטיבת הביניים של TOKIWA נמצאת כנראה עדיין בתחומי אוקזקי, אבל במקום מרוחק יותר. נסענו במכוניות של צוות המורים לשם, ולאחר כרבע שעת נסיעה הנוף העירוני התחלף בהרים ירוקים, עצי במבו, נחלים ומפלים קטנים.
בית הספר ממוקם במקום מאוד פסטורלי, והוא יפה וחדש. בכניסה חיכה לנו המנהל ולחץ את ידינו, כי אנחנו הרי זרים ולקוד לא יודעים כלל. בכניסה, כנהוג, חלצנו נעליים ושמנו אותן בתאים מיוחדים, מהם לקחנו נעלי בית. סוגשל.

משום מה לרוב החבר'ה שבאו לא הייתה בעיה, אבל לחלקנו (ואני ביניהם) הנעליים היו קטנות מדי והיה קצת קשה ללכת בהן. בתחילה הובלנו למין לובי, שבו חיכו לנו ממתקים על השולחנות, קפה ותה. ישבנו ופטפטנו קצת בינינו לבין עצמינו, כשהגיע איש צוות והסביר כיצד דברים יתנהלו.

לאחר מכן כל אחד קיבל שלט שבצידו האחד כתוב שמו ומהיכן הגיע, ובצד השני יש מספר. את השלט תלינו על הצוואר, ואז הובלנו, בשורה מסודרת וממוספרת אל אולם הספורט, שם חיכו לנו כל מאה התלמידים הלומדים בחטיבה.

הם ישבו באותה הצורה על רצפת העץ, חלקם על קלסרים, ומחאו לנו כפיים. הבנים בתלבושת השחורה המסורתית, והבנות במדי המלחים שלהן, שבניגוד לאנימה לא היו קצרים בכלל. להיפך, אם תלך אחת מהן ברחובות מאה שערים ישאלו אותה הבנות לאיזה סמינר היא הולכת. ואם היא תבוא עם עניבה הן יאמרו לה: "בת ישראל כשרה וחסודה לא הולכת בלבוש גברי". (הערה: לאחרונה נודע לי שאוקזקי יוצאת דופן, וברוב המקומות כן, החצאיות קצרות ממש).


המנהל הגיע, וגם בישיבה היה על התלמידים לקוד. כמו להימתח להקשב. המנהל קרא לעצמו ניוטון, וחבש פאה צהובה ואף צהוב. מה הקשר? גם אני לא הבנתי, אבל שיהיה.

הפעילות החלה. כל אחד אמר את שמו ומאיפה הוא בא בשפת האם שלו, ולאחר מכן על התלמידים היה לנחש מי הגיע מאין. הם לא עשו זאת בקלות. ש', אחד הישראלים פה, היה שם גם והם מיד ניחשו מאיפה הוא. בקשר אליי לקח להם יותר זמן. מישהי הגיעה מהונגריה, אז בכלל הם לא ידעו.

נחמד לדעת שאנחנו יותר מפורסמים מההונגרים!

לאחר מכן הושיבו אותנו בקצוות האולם, והתלמידים חולקו לקבוצות. כל קבוצה עברה בין זר לזר ושאלה אותו שאלות.

קבוצה 1

בנים, כתה ז' או ח'. הציגו עצמם באנגלית ולחצו לי את היד.
Hello, I'm XXX, nice to meet you!

נא לדמיין זאת במבטא יפני כבד. כלומר: Harro, I'mu XXX, naisu tsu meetsu yuuuu.

לאחר מכן הם קראו מדף, ושאלו אותי כל מני שאלות. Do you know sushi? Do you know sukiyaki?
בין אם אמרתי כן ובין אם אמרתי לא, הם הסבירו לי במה מדובר. גם כשאותו המאכל כבר נאמר קודם, הם הסבירו שוב. כאילו הם לא מבינים מעבר לדף, כאילו גם מה שכתוב בדף הם לא מבינים.

אחד הבנים שאל אם אני מכירה נאטו (מאכל שעועית יפני דביק). אמרתי שכן. "אני אוכל את זה ביום שני", אמר באנגלית עילגת. "רק בשני?" שאלתי ביפנית. "כן", ענה.
טוב. שיהיה לבריאות.

אני והקבוצה

קבוצה 2

הקבוצה השנייה הייתה חבורת בנות. אמרו את שמן באנגלית ולחצו לי את היד. "Do you know Origami", שאלו. אמרתי כן, ואז הן ניסו להסביר לי כיצד להכין ציפור.
אני ועדינות ודיוק לא הכי מסתדרים, אז קצת הסתבכתי. אחת הבנות כל הזמן אמרה "Pass me", ואז סידרה לי את הטעויות. בסוף קיבלתי את הציפור מתנה, אבל היא אבדה לי.

קבוצה 3
שוב בנים. שאלו מה אני אוהבת. רק כשדיברנו על אנימה הם עשו פרצופים של מבינים. אחד הבנים טען שהוא אוהב סיילור מון, אבל קשה לי להאמין.

אולי.

בסוף כל קבוצה הודתה לי וקדה קידה.
לאחר מכן, יצרנו מעגל גדול בתוך האולם, החזקנו ידיים, והם שרו לנו שיר ונענעו את ידיהם אחורה וקדימה. חלקם יותר בהתלהבות, חלקם בפחות.

מחזיקים ידיים ושרים

נפרדנו מהם (אני וש' קדנו קידה כשחקנים. בכל זאת, זו הייתה סוגשל הצגה), והלכנו לחדר כלכלת הבית כדי לאכול ארוחה שבישל המנהל. החדר היה גדול ונקי, עם כיריים, כלי חרסינה, ובובות שהכינו התלמידים בעצמם.

האוכל, כמיטב המטבח היפני, הכיל דגים (בצבע סגול. וורוד זוהר) ובשר לרוב. היה טעים? לא ממש, אבל לא נורא.
כשעזבנו, קבוצת בנים רצה החוצה ונופפה לנו לשלום.

היה מרתק.

(ותודה לפייסבוק של ש' על התמונות).



כולנו עם התלמידים