28 בפברואר 2012

חוויות בבית הספר היסודי


הלכנו לבקר בבית ספר יסודי. לעומת שאר הפעילויות של המכון, הפעם היינו רק שלושה: אני, ש', וג'ייקוב מאמריקה.

כשהגנו לבית הספר חיכו לנו הילדים עם שלטים צבעוניים, עליהם כתובים שמותינו. את השם שלי הם כתבו עם טעות באחד הצלילים, אבל אז אמרתי למורה שאם אומרים את זה בעברית אז המשמעות די דומה, אז לא נורא. 

השלטים
 כל קבוצת תלמידים הובילה אתה הנציג שלה לאולם הספורט, שכמובן היה קפוא (אותו יום, אגב, התחיל בהיר למדי ולפתע עננים כיסו את השמיים וירד קצת שלג). כמו בחטיבת הביניים בה ביקרנו, הושיבו אותנו על כסאות והסבירו לנו איך תתנהל השעה הבאה.

לאחר מכן כל קבוצת תלמידים ישבה עם נציג, וכמו בחטיבת הביניים שאלו שאלות בנאליות. חלקן, כמו בחטיבה, די חזרו על עצמן כי התלמידים לא הבינו ששאלה זו נשאלה כבר, ולו רק כי הניסוח היה קצת שונה. כך נשאלתי פעמיים מה הפתיע אותי כשהגעתי ליפן. חלק מהשאלות היו גם מוזרות: למשל, שאלו אותי איזה משפט/מילה אני הכי אוהבת. הפעם, לעומת החטיבה, היה הרבה יותר מקום לתמרון ביפנית, וזה היה די נחמד.


 ואז הגיע זמן משחקים. בתחילה שיחקנו את משחק הרכבת ששיחקנו בגן הילדים (והנה אני חשבתי שאחרי כתה ד' כבר לא משחקים בזה יותר). הפעם הגדילו לעשות וביקשו שנגיד את חלק ה"אבן נייר ומספריים" בשפת אמנו. כמצופה, עם האנגלית לא הייתה להם יותר מדי בעיה, אבל בעברית הם די הסתבכו. בסוף הוחלט שהם יגידו רק "אחת, שתיים, שלוש", וגם את זה רשמו על הלוח כי אף אחד לא זכר ("אתש?").

כשהוכרז ילד-הקטר המנצח עברנו לשחק כסאות מוזיקליים. המעגל היה די גדול, והיה מאוד מעניין לראות כיצד הילדים עובדים על חבריהם: זזים קצת הצידה מהכסא שהתיישבו עליו וקוראים בשמות חבריהם שנותרו מתרוצצים, מעמידים  פנים כאילו יש מקום אבל בעצם אין. ואז כשהחבר רץ במהירות לאותו כיוון, הם זזים שוב וניתן לראות שלא היה ולא נברא.


בסוף הפעילות הצטלמנו. בתחילה תמונה קבוצתית, ואז כל קבוצה עם הנציג שלה. בזמן שחיכינו לתורינו להצטלם, אחד הילדים ניסה לדבר אתי (כי הוא חייב). "טוב, תעזרו לי פה. נו, תגידו גם משהו! אוף, מתי מצטלמים כבר?"

ריחמתי עליו, אז שאלתי אותם באיזה כתה הם. הם ענו שהם בכתה ה', ושאלתי אם הם שמחים שתכף הם עוברם לחטיבה. "לא רוצה חטיבה", אמרה לי אחת התלמידות. "אבל תוכלו ללבוש מדים מגניבים!" אמרתי.

 "אני אתגעגע ("זה בודד")", היא ענתה.

לאחר שסיימנו להצטלם ליוו אותנו החוצה. ניסיתי לדבר עם קצת עם הילדים, ושאלתי אותם לגבי משהו ששמתי לב אליו: למה כשמגיע הזמן לחזור הביתה, כל הילדים בבית הספר מתקבצים לקבוצות גדולות וככה עוזבים, ולא כל אחד בנפרד?

"זה לפי מקום מגורים", ענה לי אחד מהם. "בכתה ד' מתחילים פעילויות מועדונים, ואז זה מפסיק".

"ובאיזה מועדון אתה?" שאלתי.

"גננות", ענה. אבל בהתחלה לא הבנתי למה הוא מתכוון, ואז הוא אמר משהו על פרחים. "סידור פרחים?" שאלתי, והוא צחק. "לא... בדיוק", אמר והצביע על האדניות הפזורות על המדרכה. ואז הבנתי.
לפני שעזבנו חילקו לנו בקבוקי שתייה קטנים (בחרתי קולה!!!) וכרטיסי מתנה בשובי 2000 ין לקנות אתם ספרים. יצא טוב – באמת תכננתי לקנות מנגה בקרוב. יודעי דבר גם אומרים שניתן להמיר את הכרטיסים 
האלה לכסף במקומות מסויימים, אבל שיהיה.

לאחר כמה ימים קיבלנו אוסף מכתבים שכתבו התלמידים בקבוצה שלנו. חמודים! (אני עוד רק בשלישי...)



 שבוע לאחר מכן הלכנו לבית ספר אחר, הפעם לשחק עם תלמידי כתה ו'. היינו שישה זרים, וחילקו אותנו לארבע כתות השכבה. הילדים ישבו על כסאותיהם, וכשהתיישבתי מולם ניתנה ההוראה לעמוד, להתיישר, ולקוד. כשראיתי את הפעולה הזו באנימה תמיד חשבתי לעצמי שאני רוצה לראות את זה בלייב, והנה זה קרה. ואני עמדתי שם, מבולבלת, לא יודעת אם עליי לקוד חזרה או מייד להתחיל לדבר.

הצגתי את עצמי, סיפרתי קצת על הארץ, אבל נראה שהם משועממים. סיפרתי להם שהייתי בצבא, חשבתי שזה יעניין אותם (במיוחד את הבנים), אבל נראה שלא היה אכפת להם כל כך.

לאחר מכן הגיע זמן המשחקים. שיחקנו כסאות מוזיקליים, ושוב את רכבת ה"אבן נייר ומספריים" הזו, ועוד משחקים יפניים כמו גנדמה, או משחק עם אקדח מצ'ופסטיקס. הפעם, לעומת השבוע הקודם, היה די משעמם: הילדים שיחקו בעיקר עם עצמם ועם חבריהם, ונראה שלא היה אכפת להם מאתנו כל כך. המורה טענה שזה כי הם נבוכים, אבל אני לא בטוחה. חלקם באמת נראה מפוחדים קצת, כשהם עמדו מול הכתה והסבירו את חוקי המשחק שאנו עומדים לשחק.

אקדח הצ'ופסטיקס
בכל מקרה, תמיד כשאני נכנסת למוסד חינוכי ביפן אני מרותקת: ממדפי הנעליים והתיקים, מכסאות העץ הישנים, מהכיורים, מהקירות הדקים והחלונות הגדולים, מהמדים... רק בשביל זה שווה ללכת לפעילויות האלה. זה, והתגמול שמקבלים בסוף. גם הפעם קיבלנו כרטיסים לקניית ספרים.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה