חוויות לחם II

טוב, אז הפינה הזו לא עודכנה זמן מה, בעיקר עקב העובדה שלא יצא לי לקנות שם לחם מאז.

כיאה לכך ובהתאם לזו, היום קניתי לי שני לחמים מעניינים. כנראה שלא ייצא לי לקנות שם לחם יותר (אולי מחר) בגלל שאני עוברת לגור אצל חברים בנגויה עד הטיסה חזרה לארץ, אז הרשיתי לעצמי להתפרע.

היום בתפריט: קוראסון במילוי חביצה, לחם בננה, ומשקה יוגורט.

נתחיל מהקוראסון: האמת? ציפיתי ליותר. הוא היה יבש ובכלל לא הרגשתי את החביצה בפנים.
ציון: 4/10

לחם בננה: היה נהדר. לחם בננה (לא עוגת בננה, שגם היא די טעימה), מצופה בקצפת ואבקת סוכר (הו, השומן).
ציון: 8/10

משקה יוגורט: רגיל למדי. 7/10

חוויות פריחה

ביום ראשון שעבר הלכתי עם אמי המארחת למן טיול אחרון. הלכנו לראות את פריחת ההידרנג'אה: פרחים בשלל סוגים וצבעים, שפורחים בשיאם בחודש יוני, בעונה הגשומה. הלכנו למן שמורה קטנה כזו, עוד אחד מהמקומות בהם הפרחים נשתלו בכוונה כדי שביוני יבואו המוני יפנים לראותם. ביפן יש הרבה מקומות כאלה, שרק בעונה אחת מלאים באנשים ובשאר לא כל כך, בין אם מדובר בשמורות טבע טבעיות (כמו עמק קורנקיי), או במקומות מלאכותיים, כמו שמורת ההידרנג'אה. לפעמים אני חושבת שקצת חבל לי על המקומות המלאכותיים האלה, מקומות שהקימו אותם רק בשביל חודש, או לפעמים אפילו שבוע או שבועיים בשנה.

הסתובבנו בין הפרחים, וכשהגענו לפסגת הגבעה ניתן היה לראות את הים. לאחר מכן נסענו בדרך נוף, עלינו עוד יותר גבוה ושוב השקפנו על נוף הים הנמתח לאינסוף (מזל שהיה בהיר, יום לפני זה כבר ירד גשם).

 היו שם גם הרבה זחלים, ואחד מהם טיפס לי על הרגל. העפתי אותו בבהלה והתכופפתי כדי להתבונן. 

כשהתכוננתי לשלוף מצלמה ולצלם אותו, הגיע אדם מבוגר, דרך עליו והרג אותו. "איזה מסכן!" אמרתי.

"הוא עוקץ אנשים ואז מגרד להם, זו בעיה", אמר הזקן (כמובן בדיבור לא ברור של זקנים, אני בהלם שהבנתי משהו). 

"טוב, יש פה הרבה חרקים, בואי נלך לפני שיעקצו אותנו", אמרה לי אמי המארחת ואז נסענו לשתות קפה בבית-קפה שרואים ממנו את הים. אממה, כיאה ליום ראשון ולמזג האוויר הנפלא, היה מלא, ותור של לפחות שעה. אז ירדנו לראות את הים מקרוב יותר, וכשעלינו חזרה היא הציעה שנוותר ונלך לשתות קפה למקום אחר (כי צריך ללכת למסעדה שהיא הזמינה בה מקום אחר כך).

אז הלכנו לבית קפה אחר, כמובן על הים, קצת יותר מבודד אבל עם אווירה מאוד נעימה. הזמנתי שייק בננה וחמאת בוטנים, וביחד הזמנו צלחת עם ואפל בלגי (בריא!) וקלמנטינות קיץ כאלה (קוראים להן amanatsu, "קיץ מתוק", אבל הן מרות בערך כמו אשכולית). זה היה פחות טעים ממה שזה נשמע.

ואז נסענו למסעדה. השמש כבר התחילה לשקוע, והנסיעה הייתה רגועה. השמש הייתה מחממת, שירים נעימים ברדיו... בדיוק סוג הנסיעה שאני אוהבת ובשעה שאני אוהבת. מאז שהגעתי ליפן אני לא כל כך נוסעת במכוניות (אני מקווה שאני עוד זוכרת איך לנהוג), אז מאוד נהניתי מהנסיעה הזו.

הגענו למסעדה: מין בית מסורתי יפני עם גינה יפה. "עכשיו יש פה אירוע גחליליות", היא אמרה לי "נוכל לראותן בזמן הארוחה". נכנסנו, ומיד הופתעתי. נכון שהמקום נראה יוקרתי מבחוץ, אבל לא ציפיתי שיהיה... יוקרתי כל כך. המלצרים היו לבושים כולם ביוקאטה (קימונו קיץ), והשולחנות היו בהזמנה בלבד, ערוכים למשעי עם 6(!) כפות וזוג מקלות אכילה.

כשעבדתי במסעדה הסינית, רוב הלקוחות היו מזמינים את ארוחת המנות (courses). ברגע שהיו מסיימים לאכול מנה אחת היה עליי להודיע לטבח, ולהגיש להם את הבאה אחריה. כך עשיתי פעם או פעמיים בשבוע, ותמיד הבטתי בהם בקנאה ואמרתי לעצמי שלפני שאני עוזבת את יפן אני חייבת ארוחה כזו. גם אמרתי לג', שגם עובד שם, שאנחנו צריכים ללכת לאכול בכזה מקום. הבעיה היא שהרוב יקר, או רחוק, אז וויתרתי.

ואז גיליתי שהארוחה של היום היא ארוחת מנות, ומאוד שמחתי. מנות קטנות, סופר טעימות, הגיעו אחת אחרי השנייה. גחליליות לא כל כך ראינו (פעם בכמה זמן אחת המלצריות העבירה גחליליות מהגינה הקדמית לאחורית כדי שכולם ייראו), אבל גם הקצת שראינו היה יפה. 

ולהלן המנות:

קרפ עם גבינת שמנת, שרימפ ותרד

משהו עם צלופח

לא זוכרת, אבל היה טעים

מרק קארי לבן עם ירקות וסלמון

סורבה עגבנייה, תפוח אדמה ובשר...כלשהו

לא היה טעים

גם הקינוח היה סביר מינוס

קפה

בסוף הארוחה הגיעה ה...האחמש"ית, נקרא לה (היא כבר הייתה לבושה בקימונו), ושאלה את אמי המארחת מאיפה הגעתי. אמי המארחת הפנתה מבטה אליי, כי ידעה שאני מסוגלת לענות יופי בעצמי. קצת פטפטנו, ואז האחמ"שית אמרה שלכבוד אירוע הגחליליות הגיע צלם, ואם אנחנו רוצות אפשר להצטלם.

אז הצטלמנו (אמרו שהתמונות יועלו לאתר של המסעדה, אבל לא מצאתי), ואז חזרנו הביתה.

היא כיף ומאוד טעים!

אפילו האסלה שם הייתה מהודרת

חוויות לחם

בסופר שבקניון הקטן ליד הבית יש גם מאפייה קטנה: כל הפריטים (חוץ מכיכרות ה"לחם") ב-98 ין. יש שם פיצות, סופגניות, עוגות, וכמובן מגוון רב של לחמים מתוקים שיפן מפורסמת בהם. בד"כ אני לא קונה שם כלום, כי בכל זאת, אפילו אם אני לא מצליחה לרדת במשקל, להעלות יותר מדי גם לא כדאי.

אבל עכשיו נשאר לי פה רק חודש. ויש כל כך הרבה דברים שלא אכלתי ביפן, בעיקר בגלל שאני דבקה במאכלים המוכרים מהבית ופחות מתנסה בדברים חדשים. את מדפי החטיפים בסופר אני בקושי מבקרת, וכשכן ראשי מסתחרר מהמגוון ומהקנג'י.

על כן, החלטתי שמעתה ועד שאשוב ארצה, אני קונה לי לחם מעניין פעם בשבוע מהמאפייה ההיא (בשבוע האחרון זה כנראה יהיה יותר...). ואם כבר, אקנה גם שתייה מעניינת.למה דווקא לחם ולא חטיפים? כי אני מרגישה שאני מתחברת לזה יותר, ובחטיפים הרבה יותר קל ליפול.

והיום: סופגנייה במילוי שומשום שחור (היא זו שנתנה לי את ההשראה להתחיל במנהג הזה, בעצם) ומיץ (יוגורט?) אפרסק.

השלל

כך היא נראית מבפנים

חוות הדעת: meh.

אפרסק נמנה על הפירות שאני יחסית אוהבת, אבל דברים בטעם שלהם אני לא אוהבת כל כך. היוגורט הזה דווקא היה בסדר, אבל לא אקנה אותו שוב.

ואילו הסופגנייה? כצפוי, יש לה טעם של סופגנייה במילוי שומשום שחור (בעצם, למה בכלל ציפיתי?). הסופגניות של חנוכה בארץ הרבההה יותר טעימות ממנה.

ציון: 5/10.

בפעם הבאה: כנראה משהו במילוי חביצה (לא, אין כאן שגיאת כתיב. גם אני לא ידעתי שככה אומרים את זה בעברית. בכל מקרה זה נהדר).

חוויה בשבועות

אני לא צמחונית, אבל מעולם לא הייתי חובבת בשר. במסעדות בארץ תמיד פזלתי לכיוון הפסטות-רביולי-קינוחים, וכשהיינו הולכים לחתונות תמיד הייתי מתבאסת מהאוכל, ובעוד כולם אוכלים סטייקים ופילה בשר, הייתי מסתפקת בסלט ואורז יבש.

על כן, מבחינת האוכל, אין ספק ששבועות הוא החג האהוב עליי. אני שואלת את אמי מה נכין ואיפה עושים בערך חודש לפני החג, ומנסה לאכול כמה שפחות לפני הארוחה. כמובן שתמיד כולם מאוד נהנים ותוהים "למה אנחנו לא מכינים יותר ארוחות חלביות?", אבל לא באמת משתדלים להכין יותר (אגב, בתור ארוחת "ברוכה השבה לארץ" ביקשתי אוכל חלבי).

אבל השנה אני נמצאת ביפן, מדינה שלא ידועה בזכות מוצרי החלב שלה. למרות זאת, לא הייתי מוכנה לוותר על החג החביב עליי, והחלטתי להזמין כמה חברים ולערוך עם ש' וג' פיקניק שבועות, שבו כל אחד יכין משהו לאכול.

מזג האוויר באותו יום ראשון היה יפה (שזה די נדיר לאחרונה, עם התקרבות העונה הגשומה וסופות הרעמים הרגעיות והעזות שהיא מביאה עמה), ופרשנו יריעה כחולה (זו שהיפנים משתמשים בה בהנאמי), הבאנו שתייה ואוכל ובילינו עם כמה חברים.

בתפריט:
פסטה ברוטב שמנת ובטטה, סלט תפו"א, סלמון אפוי, סושי, בלינצ'ס פטריות, עוגת דלעת, שתי עוגות גבינה, לחמניות גבינה ופירות יער, וחטיפים.

במיוחד שמחתי לראות (ולאכול!) את עוגות הגבינה שהביאו זוג יפנים. היה מאוד כיף ושמח, למרות שנשאר הרבה אוכל. ובכל זאת, ברגע מסויים, כשישבתי וצפיתי בכולם אוכלים ונהנים, חשתי קצת עצובה. "זה לא אותו דבר", חשבתי לי. "זה פשוט לא אותו דבר".

לפחות היה טעים.

שולחן עורך

חוויה בכתה II

קודם כל הרשו לי להתנצל על כך שהבלוג מתעדכן לעיתים יותר רחוקות עכשיו. השגרה משתלטת, והמחסור בכסף מונע ממני לנסוע ליותר מדי טיולים. בכל מקרה, אני כן מנסה לשמור על קצב של לפחות פוסט אחד בשבוע, גם במחיר של פוסטים קצרים ולא מעניינים במיוחד.

כמו הפוסט הזה. אז ככה:

ביפן אוכלים אורז כל הזמן, לבוקר, לצהריים ולערב. זה מגיע לכדי כך שאורז לא קונים בחבילות קטנות כמו בארץ, אלא בקילו (לעומת זאת, וההיפך מהארץ, את הירקות והפירות כן קונים ביחידות ולא לפי קילו). האורז מהווה בסיס כמעט להכל.

ועל כן, באחד הטקסטים בכתה דובר על מישהי שהתלוננה שבעלה "משאיר גרגרי אורז בצלחת" ולא מסיים הכל. המורה ראתה שיש חוסר הבנה מסויים בכתה, וניסתה להשוות את המשפט למשהו שהכתה (שחצייה לא אסייתי) תבין. על כן, היא ניסתה לחשוב על אוכל בסיסי במערב.

"אמא שלכם, למשל, אף פעם לא אמרה לכם שאתם צריכים לסיים את כל ה...לחם?" שאלה.

השאלה הזאת העלתה קצת גיחוך. נכון שאנחנו אוכלים לחם, אבל הלחם לא מהווה בסיס כמו האורז במזרח. אם אתם שואלים אותי, היא פשוט הייתה יכולה להגיד שזה אומר ש"צריך לסיים הכל מהצלחת" ולסגור עניין.

אבל אולי לאורז יש משמעויות אחרות, אנאעארף...

הגיג #8

לפעמים אני מרגישה אשמה שיש לי מלא חומרי גלם, אבל אני מבשלת יחסית מעט (חלקם עומדים על המדף עוד מאז שהגעתי באוקטובר ובקושי נעשה בהם שימוש). למעשה, כשאני כן מגוונת מתפריט האורז-פסטה-אינסטנט ראמן, במקום להשתמש בחומרי הגלם שכן יש לי, אני הולכת לקנות אחרים.

מדף המזווה שלי

חוויות מסעדה

הימים עמוסים כתמיד, וחוויות מעניינות במיוחד אין לאחרונה, אז חשבתי לכתוב פוסט קצרצר על מסעדות ביפן.

כשנכנסים למסעדה, על המלצרים והטבחים לצעוק במקהלה חצי מסונכרנת "ברוכים הבאים!". כמובן שהבנות מברכות בקול צווחני ומעצבן, ושומעים אותן כל הסובבים (כלומר, גם אלה שנכנסו לפני שעה). לא הכי מרנין, אבל יש מקומות שקל להתעלם מזה בהם יותר מאחרים.

מסעדות יכולות להיות עם שולחנות וכסאות, או עם מחצלות טטאמי (או גם וגם). לפעמים יש בור ברצפה, ואז אפשר לשבת על המחצלות כאילו מדובר בכסא. לפעמים אין, ואז לבעלי הרגליים הארוכות (כמוני) לא כל כך נחמד ונוח. בשולחן יחכה לכל הסועדים, בין אם מדובר באחד או בעשרה, תפריט אחד.

המלצרית (או המלצר) תיגש לשולחן ותיתן לסועדים כוסות מים/תה ומטליות לניגוב הידיים. לעיתים היא תישאר לעמוד שם עד שהסועדים יזמינו (זה קורה לי גם הרבה במסעדה שאני עובדת בה, ואז כשנמאס לי לחכות אני אומרת להם שיקראו לי כשיחליטו), ולעיתים היא תפנה את תשומת ליבם לפעמון על השולחן שיש לצלצל בו כשרוצים לקרוא למלצר.

אם חפצה נפשכם בבירה, תוכלו לבחור בין "בירה מחבית", או "בירה מבקבוק", אבל לרוב לא תוכלו לבחור בסוג הבירה. רק הגודל ומאיפה אתם רוצים לקבל אותה. כשהמנות מגיעות כולן לשולחן, המלצרית תיתן לכם את הקבלה עם הסכום הסופי. אם תזמינו עוד, היא תיקח את הקבלה ותשנה אותה.

ביציאה יש לשלם בדלפק, ולא להשאיר טיפ!

חוויה בחג הבובות/הבנות

היום, ה-3 במרץ, נחגג ביפן חגג הבובות, או חג הבנות (בניגוד לחג הילדים/הבנים שנחגג ב-5 במאי). בחג זה נהוג להעמיד בובות שמייצגות את הקיסר וחצרו. בובות אלה נקנות לכבוד הבנות במשפחה (מידע מפורט יותר בלינק המצורף לוויקפדיה).

לכבוד החג, האמא המארחת שלי הזמינה אותי אליהם הביתה לראות את מעמד הבובות המסורתי ולאכול אורז עם דגים נאים (לא בדיוק סושי).

היא באה לאסוף אותי מדירתי, ואז נסענו לביתה. איך שנכנסנו היא הציעה שנלך לחנות מעניינת שקרובה אליה לבית: בעלת החנות, אישה מבוגרת, ובעלה מכינים כל מני דברים מבדי קימונו ישנים. הם מכינים חולצות, שמלות, מפיות, תיקים ומני פיצ'יפקעס. הכל יפה ומיוחד, ויש כאלה שעשויים מבדי קימונואים פשוטים, ואחרים מבדים יקרים ועשויים ממשי.

היא ובעלת החנות ישבו והסבירו לי על הקימונואים והמוצרים, ובסוף (בגלל שהאמא המארחת שלי נתנה לה ערימת קימונואים ישנים באותו היום), היא אמרה לי לבחור מה שאני רוצה ולקחת. ושוב, נעמדתי מולה, אילמת, יודעת שאני אמורה לסרב אבל לא כל כך יודעת איך לעשות זאת בנימוס. אמי המארחת דיברה במקומי. בסוף לקחתי סיכת חתול חמודה.

לאחר מכן חזרנו אליה הביתה והתחלנו להכין את ארוחת החג המסורתית: אורז, דגים ומרק צדפות. תמיד כשאני אצלם היא אומרת לי לעזור, ובסוף אני כמעט ולא עושה כלום, אבל לא נורא. האוכל היה מוכן במהרה (ואפילו כמות די נכבדת ממנו) וישבנו לאכול (לא לפני שבודהה והבובות קיבלו את מנחתם).

רק הצלחת של הבן נותרה יתומה.

ואנחנו אוכלים, ואני חושבת כמה למרות שזה חג, זה ממש לא מרגיש כמו אחד. קודם כל, בניגוד לארץ הכל עובד כרגיל (ואולי זה לטובה, עוד לא החלטתי). אין הרגשה של חג באוויר. ולא כל המשפחה יושבת לשולחן לאכול.

לא הייתי באף מקום בראש השנה, שנחשב לחג החשוב ביותר שלהם. יכול להיות שאז כולם יושבים לאכול יחד. אבל נראה לי מוזר, שלמרות שחג, אף אחד לא מתעקש לקרוא לבן, שיירד לאכול. שכולם יאכלו יחד. לקינוח אכלנו קינוחים מסורתיים (קיבלתי גם קצת לקחת הביתה), ואמי המארחת גם נתנה לי קיפולי אוריגמי של חולצות ושוקלדים מקוריאה.

השלל היומי

חמוד אבל די חסר תועלת

חוויות דיאטה

בין הזרים שמגיעים ליפן, הגברים בדרך כלל מאבדים ממשקלם, ואילו הבנות מוסיפות כמה קילוגרמים לשלהן. 

מישהו פעם אמר לי שזה בגלל העמילן, אבל קשה לי להאמין: אולי לגבי אמריקאים זה תקף (כי הם לא אוכלים כל כך הרבה אורז שם, מסתבר), אבל בתור ישראלית, שאכלה אורז לפחות שלוש פעמים בשבוע, לא מדובר במשהו חדש.

אבל אולי יש דברים בגו: האורז היפני קצת שונה מזה הפרסי, וחוץ מזה אני לא באמת יודעת מה יש בתפריט היפני הממוצע. יותר נכון לומר: אני אפילו לא יודעת מה יש בחצי מהדברים שאני קונה לאכול...

בכל מקרה, הבחנתי שאני לא חפה מהסטטיסטיקה ושגם אני הוספתי למשקלי כמה קילוגרמים לא רצויים כל כך. על כן: זמן לפצוח בדיאטה. או לפחות, סוגשל.

בפעם האחרונה שעשיתי דיאטה הייתי בצבא. כן כן, אותה התקופה שמתחת למדי הזית הלא מחמיאים חיילות נוטות בעיקר להשמין. היא הייתה די יעילה, והצלחתי להוריד בסביבות העשרה קילוגרם. אבל השתחררתי, וחלפו השנים, ורוב המשקל שהורדתי עלה בחזרה. 

הבעיה היא שיפן היא לא המדינה האידאלית להוריד בה משקל. יש פה הרבה מתוק באוכל: בבשר, בתבשילים, ואפילו בלחם שקונים בסופר! חוץ מזה, אם בארץ יש דברים דיאטטים לרוב (כמו פתית, למשל), פה לא ראיתי שיש משהו, חוץ מחלב או יוגרט דל שומן. מצד שני, אני עדיין לא הכי מסתדרת עם הקריאה, אז בהחלט ייתכן שאני מפספסת משהו.

על כן החלטתי על חוקים חדשים:

1. מהיום, אני קונה ירקות. כלומר, את היותר זולים מביניהם. כלומר, בעיקר כרוב, מלפפונים, וגזר. וגמבה, כדי לגוון, אפילו שאחת (ביפן קונים לפי יחידה ולא לפי קילוגרם) עולה חמישה או עשרה שקלים. לפעמים, אגב, יש עמדת מבצעים ויש בה פירות וירקות שכבר לא נמצאים במצבם המושלם, אלא קצת מעוכים. אז אפשר לקנות אותם בזול יותר.
2.  מהיום, קונים לחם רק במאפיות. כלומר, לא הלחם שקונים במדפים בסופר, שיש לו יותר טעם של חלה מתוקה. לחם אמיתי! חבל שאין לחם קל.
3. מהיום (טוב, האמת שזה ככה לפחות חודש), עושים הליכה כל יום. גם אם זה אומר לקום לפני השמש ולצאת החוצה כשהטמפרטורה עוד מתחת לאפס.

אני לא עושה דיאטטת כסאח, אבל אם אצליח להוריד שלושה ק"ג אהיה מרוצה.

מסקנה: דיאטה ביפן היא עניין יקר :(

חוויות חורף

כשהייתי בארץ תמיד התעצבנתי מהחורף. לא כי אני שונאת אותו, להיפך; אני נמנית על אוהבי החורף, הגשם, והקור.

זכור לי במיוחד יום חורפי אחד בירושלים. חזרתי מהאוניברסיטה לביתי ברגל, מנסה לגונן על גופי מהרוח בעזרת המטרייה עד שזו נשברה והצטרפה לחברותיה על המדרכה במין בית קברות מאולתר למטריות. נרטבתי עד לשד עצמותיי, ובכניסה לבניין המים טפטפו ממני כאילו עכשיו יצאתי מהבריכה ורק התחלתי ללכת לכיוון המגבת. במעלית חייכתי חיך גדול.

ככה אני אוהבת את החורף שלי: קר ורטוב.

אבל בארץ, לפחות משנת 2009, החורף (גם זה הירושלמי!) הוא מן... שילוב של סתיו ואביב. מדי פעם קר, לפעמים יש ימים שמזכירים יותר קיץ מאשר חורף, והגשם ממאן להגיע.

"ביפן זה לא היה קורה", הייתי אומרת לעצמי בעוד יום באמצע ינואר, כשוויתרתי על מעיל כי פשוט לא היה קר מספיק. "ביפן יש חורף אמיתי".

ועכשיו אני ביפן. ואמצע ינואר. שיא החורף, למרות שפה כולם - אחרי ששואלים אם קר לי ואני אומרת שכן, קר לי נורא - אומרים ש"עוד יהיה קר יותר". עכשיו אני ביפן, ואני יכולה להגיד שגם החורף פה לא משהו, ולפעמים אני תוהה אפילו אם החורף הישראלי, על כל ימי השרב שבו, לא עדיף. למה אני אומרת את זה?

כי החורף פה (וגם במזרח אסיה בכלל, לדעתי), הוא די יבש. כלומר, הגשם ממעט להגיע. מדי פעם יורד גשם קל (כמו ברגעים אלה), אבל הוא מגיע פעם בשבועיים-שלושה ולא נשאר להרבה זמן. כשאין גשם (כלומר, רוב הזמן) יש רוח. רוח היא תופעת מזג האוויר השנואה עליי, עוד מימיי כסטודנטית בירושלים. בחורף הזה יש פי חמישה ימי רוח מאשר ימי גשם, רוח חזקה וקרה שגם מפילה את האופניים ומעקמת אותם. חוץ מזה, סתם קר. כמה קר? הטמפרטורות פה נעות בין 1- בלילה ל-8 ביום.

כבר הזכרתי את העובדה שהבתים היפניים נטולי חימום או בידוד, ולכן הם קפואים. מסתבר גם, אגב, שבחורף קשישים רבים מתים באמבטיה או בשירותים. למה? כי קפוא שם. והם, שגופם חלש, נכנסים לעשות את צרכיהם וליבם מתכווץ מהקור ומפסיק לעבוד, אפילו שהם יושבים על מושב האסלה המחומם. 

בזמן האחרון אני מתעוררת לעיתים מהקור באמצע הלילה, מתכרבלת יותר מתחת לשמיכת הפליז שקניתי וחוזרת לישון.

הייתי מוכנה לקבל את הקור אם הוא לפחות היה מגניב: כלומר, אם הוא היה מלווה בשלג או גשם. אבל גם זה לא קורה, אז מה זה שווה?

ובכל זאת, לחורף מנהגים משלו:

התחלתי לשתות המון שוקו חם, אפילו ששנים לא שתיתי.

החורף הוא עונת הסנטו (המרחצאות). אין כמו להיכנס לאמבטית מים חמים מושקעת ולהביט בשמים הבהירים, כשבחוץ הטמפרטורה רק יורדת ויורדת. עכשיו אני נהנית ללכת לשם, אבל בקיץ, אם עוד אהיה ביפן, לא נראה לי שבכלל אתקרב לאמבטיות הרותחות.

בחורף כיף לאכול מאכלי קדירה (Nabe, ביפנית), אפילו שאת זה לא כל יצא לי לעשות.  ואם כבר עסקינינו במזון, בחורף אני כל הזמן רעבה. או לפחות חושבת שאני רעבה. בקיץ חם מדי בשביל שיהיה תיאבון, אבל בקור הגוף רוצה להתחמם, לאכול אוכל חם. או סתם לאכול. בעייתי, משהו.

ישנם גם בתים יפניים שיש בהם קוטטסו (Kotatsu). מדובר במין שמיכה חשמלית מחוברת לשולחן, וכך בימים הקרים אפשר לשבת/לשכב מתחתיה ולהחתמם. ידיד יפני שלי כל הזמן אומר שהוא יושב לקרוא ספר בשעה 3, ולפתע פוקח את העיניים וכבר 7. כל כך חם ונעים שם שהוא נרדם. יצא גם לי לשבת מתחת לקוטטסו, כשטיילתי עם ש' בטקיאמה, אבל לא זכור לי שהיה כל כך חם ונעים שכמעט נרדמתי.

זהו החורף היפני. מי יודע, אולי אפילו אקבל יום שלג בחודשיים הקרובים...

חוויות סנג'ר

לפעמים, אני לא בטוחה אם הצוות בימאסה מבקש ממני דברים כי הם באמת רוצים את עזרתי, או פשוט בגלל שקל מאוד לסנג'ר אותי.

למשל, ביקשו ממני, מש' ומז'אן השוויצרי להציג מנות מהמדינה שלנו לקבוצה קטנה של יפנים. וכך, ביום שישי, הלכנו לבית הספר היסודי הקרוב למכון, ובחדר כלכלת-הבית (למה אין בארץ?) אני וש' הכנו שקשוקה, וז'אן הכין מן מנת תפוחי-אדמה וחזיר.

מועדון בינ"ל

הלחם שהם חתכו למשולשים כדי שיספיק לכולם

היה נחמד, רק שהשקשוקה קצת התקררה כי חיכינו למנת התפוחי אדמה שתהייה מוכנה.
היו שם שני ילדים, ואחד מהם טרף את תפוחי האדמה, אבל לא נגע בשקשוקה. בכל זאת, צ'יפס יותר טעים מעגבניות וביצים. כמובן שהסברנו על המדינות שלנו, וקצת על האוכל. תמיד כיף לשמוע יפנים מתחילים לומר "ישראל" ואומרים "איסלם" במקום.
אני יכולה להבין מהיכן נובעת הטעות...

חוץ מזה, ביקשו ממני "לדגמן" לאיזה עלון שהם רוצים להוציא.

"אני רוצה לצלם אותך עולה לאוטובוס", אמרה לי הגברת. "אז תבואי למשרד בשלוש וחצי, ושימי איפור". טוב, מה אכפת לי. נשמע מעניין.
יותר מוקדם צילמו עוד חבר'ה, בשביל עלון אחר שהם רוצים להוציא, ושם הצלם ביקש מבחורה גרמנייה שתצטרף לתמונות באוטובוס.

ואז, כל הדרך הוא פטפט אתה, ודי התחיל אתה. שאל אותה איזה בחורים היא אוהבת, איך אומרים "אני אוהב אותך" בגרמנית, אמר לה שהיא יפה, וכו' וכו'. זה גרם לה להרגיש די לא בנוח, ולי להרגיש קצת נחותה. כלומר, לא יודעת אם הייתי נענית לחיזוריו בכלל (יש להניח שלא), אבל מה, אני לא זרה מספיק בשבילו?

כנראה שהבלונד ועיניי התכלת מעניינים יותר. המראה שלי לא מיוחד במיוחד. סתם יש לי עיניים גדולות.

חוויות משפחה II

היום התעוררתי לבוקר השני (והאחרון) שלי אצל המשפחה המארחת.

בלילה לפני שאלתי מתי לקום, ומיוואקו-סאן אמרה לי שאקום בשמונה. וכך עשיתי. בשמונה ורבע ירדתי למטבח, ושם כבר חיכתה לי ארוחת בוקר שכללה חביתה, נקנקייה קטנה (שלא אכלתי), לחם ופירות. אה, וחלב חם. בזמן שאכלתי גם אב המשפחה ירד לאכול, ואז מייד נעלם לחדרו.

ביקשתי לצלם קצת את הבית, ומיוואקו-סאן אמרה שאפשר. ביקשתי לצלם גם את החתולה החמודה, ומיוואקו-סאן אמרה שזה בטח יביך אותה, היא תחשוב שהיא מכוערת. אני בחיים לא אבין את היחס פה לחיות, בחיי. אבל הבנתי את הרמז ולא צילמתי. גם לא בסתר.

לאחר מכן אני, מיוואקו-סאן והסבתא התחלנו להכין מוצ'י.

האורז במכונה, לפני שהוא הופך למוצ'י

טעים, אם כי דביק

בזמן שהכנו, הסבא הגיע להכין לו ארוחת בוקר. הוא הפעיל את מכונת הקפה והטוסטר, ואז גרם לקצר. גם מיוואקו-סאן וגם הסבתא אמרו בקול בכייני קמעה שזה לא בסדר, שזה מפריע, שהקצר בגללו. חשבתי שזה קצת מוזר. זו לא באשמתו ממש, הרי. הוא לא ידע. וגם אם כן - בסך הכל קצר. לא מתים מזה...

לצערי (או שלא, כי זה די משמין), אכלתי רק מוצ'י אחד ממולא באנקו (ממרח שעועית מתוק). את השאר טבלנו במיץ דאיקון, באצות, ועוד משהו ששכחתי את שמו:

בזמן שאכלנו דיברנו על קימונו, ואמרתי שנרשמתי לשיעור לבישת הקימונו בימאסה, אבל היו מעט נרשמים, אז הוא בוטל. "יש לי הרבה יוקאטות (קימונו לקיץ)!" אמרה מיוואקו-סאן. "רוצה למדוד???".

סבבה, למה לא.

אני מול הטוקונומה

בערך באותו זמן גיליתי שעליתי לרצפת הטטמי עם נעלי בית ביום לפני, כשכנראה לא הייתי אמורה. אופסי. מי יודע עוד כמה טעויות נימוסין מטופשות עשיתי. אמרתי תודה, אמרתי שמעניין, שכיף, אבל כל הזמן הרגשתי כאילו אני לא מצליחה לבטא את עצמי כמו שצריך, כאילו אני נשמעת מזוייפת.
זה בעיקר, נדמה לי, בגלל הדרך היפנית לומר דברים: לא ישיר, בצניעות.
קצת קשה לי עם זה.

לאחר מכן אני ומיוואקו-סאן הלכנו לטייל במקדש אוסו-קאנון שבנגויה.

מאוד יפה, ויש שם הרבה חנויות שנראות קצת כמו שוק, אבל המחירים ממש לא. באמצע הטיול ישבנו לשתות קפה, ואז הלכנו לאכול צהריים - קאטסודון (מן שניצל חזיר) ברוטב האצ'ו-מיסו, במסעדה די מפורסמת בנגויה. בכלל, המאכל הזה די מפורסם במחוז אייצ'י - מוסיפים את הרוטב הזה רק פה, מסתבר.

עמדנו בתור עשרים דקות בערך, ואז ישבנו לשולחן. הזמנו לפני, אז האוכל הגיע יחסית מהר: צלחת עם קאטסודון, קערית אורז, ומרק מיסו.

בנוסף ל-OCD שצץ בחיי לעיתים, אחותי הגדולה אומרת שאני בטח סובלת גם מ-DCD. כשהייתי קטנה כל הזמן הפלתי ושברתי דברים.
כנראה שזה עוד לא עבר לחלוטין, ולכן כשהרמתי את קערת המיסו היא פשוט... החליקה לי מהיד והכל נשפך על השולחן באופן שהיה גורם לאבי היקר לומר בקול גדול: "איזה קלוצית!".

אכן, קלוצית לחלוטין.

והשולחנות סביב, ובאי המסעדה כולם, פשוט בהו בי ובבלאגן שגרמתי לו, כאילו בחייהם לא ראו דבר שכזה. באופן כללי המבטים שנועצים בי פה כל הזמן לא נעימים כל כך, אז בכלל. מקווה שסלחו לי.

לסיום, מיוואקו-סאן לקחה אותי לסיבוב על גלגל ענק.

גם את השיגעון לגלגלי ענק אני לא אבין לעולם.

לסיכום: היא ממש כיף ומעניין. אני בהחלט מקווה שיזמינו אותי שוב!

חוויות אוכל

אני רעבה.

זו המחשבה שמתרוצצת לי בראש לעיתים קרובות מדי. אתמול בלילה הלכתי לישון גוועת, אבל לא ידעתי מה לאכול, וגם ככה לא חכם לאכול ב-12 בלילה.
אני רעבה. גם אחרי שאני אוכלת אני רעבה.

מה אכלתי בבית, למען השם? מה אכלתי בבית שגרם לי לשבוע, או לא לחשוב על אוכל? היה שניצל תירס, היו נקניקיות טבעול, היו שניצלים של אמא.

היו כמויות שמתאימות לאנשים גדולים.

קניתי בקניון קופסת אוכל (בכל זאת, ברומא התנהג כרומאי), ואני משתדלת להכין לעצמי ארוחת צהריים להביא לבית-הספר כל יום. הארוחה הזו נראית בד"כ כך:

פחמימה, פחמימה2, ירק(!!!!)

אבל זה קטן מדי. לפעמים, אם יש לי אוכל בכמות גדולה יותר, או משהו נוזלי, אני כבר שמה אותו בקופסת פלסטיק רגילה. או אז אני מרגישה שאני אוכלת מספיק.
ג' הישראלי אמר לי שהוא איבד ארבעה קילוגרמים בשבועות הראשונים שלו ביפן. הלוואי עליי. חשבתי שגם אני אתרגל לכמויות, שלא תמיד אהיה שבעה לחלוטין אבל לא אחפש עוד אוכל.

זה לא קורה.

גם את המשקל שבטח איבדתי בימים הראשונים הצלחתי להחזיר. לא אכלתי כמעט כלום בכמעט-שבוע הראשון. ביומיים הראשונים אכלתי שני לחם-מלון שקניתי בחנות 100-ין (החלה המתוקה היפנית, אם תרצו). לאחר מכן כבר הצלחתי להכניס לפה כדורי אורז. אחרי כמה ימים ממש השתפרתי והלכתי לאכול אוקונומיאקי במסעדה ברחוב הראשי.

נכנסתי כי ראיתי שאין אף אחד וידעתי שאצטרך הסברים מרובים מדי

בעיקרון הם נותנים את התערובת ומשם הטיגון והתיבול בידיים שלכם

גם הקיבה שלי לא כל כך הייתה מרוצה בשבועיים הראשונים מכל דבר, אבל כ-ל דבר, שהכנסתי לפה. אני חושבת שזה הסתדר.

עוד לא מצאתי משהו שאני ממש אוהבת, את המאכל שיפיל אותי. הרוב נחמד, יש דברים טעימים, אבל מאכל אהוב אין. בכלל, אני דוגלת במדיניות של "Don't Ask, Don't Tell" בכל מה שנוגע לאוכל פה (בינתיים זה עובד יופי), כך שהרבה פעמים אין לי מושג בכלל מה אני אוכלת.

החלטתי שבכל פעם שאצא לטיול אקנה לי מזכרת אוכל. בטיול לנארה קניתי מוצ'י. בטיול לשיראקווה-גו קניתי מן... מאפים שממולאים בממרח שעועית מתוק (אזוקי). נדמה לי. 

זו האטרקציה שיש שם. הבתים המיוחדים

בכלל, שמתי לב שבכל המקומות מזכרות האוכל הן אותן מזכרות, רק בצורות שונות.

בכל מקרה, אני רעבה.
אני רק לא בטוחה אם זה כי משעמם לי, כי אני רוצה לנסות משהו חדש, או כי אני באמת רעבה.

חוויות בית ספר

בשבוע שעבר יצאה קבוצה במסגרת המכון להיפגש עם תלמידים בחטיבת ביניים. חטיבת הביניים של TOKIWA נמצאת כנראה עדיין בתחומי אוקזקי, אבל במקום מרוחק יותר. נסענו במכוניות של צוות המורים לשם, ולאחר כרבע שעת נסיעה הנוף העירוני התחלף בהרים ירוקים, עצי במבו, נחלים ומפלים קטנים.

בית הספר ממוקם במקום מאוד פסטורלי, והוא יפה וחדש. בכניסה חיכה לנו המנהל ולחץ את ידינו, כי אנחנו הרי זרים ולקוד לא יודעים כלל. בכניסה, כנהוג, חלצנו נעליים ושמנו אותן בתאים מיוחדים, מהם לקחנו נעלי בית. סוגשל.

משום מה לרוב החבר'ה שבאו לא הייתה בעיה, אבל לחלקנו (ואני ביניהם) הנעליים היו קטנות מדי והיה קצת קשה ללכת בהן. בתחילה הובלנו למין לובי, שבו חיכו לנו ממתקים על השולחנות, קפה ותה. ישבנו ופטפטנו קצת בינינו לבין עצמינו, כשהגיע איש צוות והסביר כיצד דברים יתנהלו.

לאחר מכן כל אחד קיבל שלט שבצידו האחד כתוב שמו ומהיכן הגיע, ובצד השני יש מספר. את השלט תלינו על הצוואר, ואז הובלנו, בשורה מסודרת וממוספרת אל אולם הספורט, שם חיכו לנו כל מאה התלמידים הלומדים בחטיבה.

הם ישבו באותה הצורה על רצפת העץ, חלקם על קלסרים, ומחאו לנו כפיים. הבנים בתלבושת השחורה המסורתית, והבנות במדי המלחים שלהן, שבניגוד לאנימה לא היו קצרים בכלל. להיפך, אם תלך אחת מהן ברחובות מאה שערים ישאלו אותה הבנות לאיזה סמינר היא הולכת. ואם היא תבוא עם עניבה הן יאמרו לה: "בת ישראל כשרה וחסודה לא הולכת בלבוש גברי". (הערה: לאחרונה נודע לי שאוקזקי יוצאת דופן, וברוב המקומות כן, החצאיות קצרות ממש).

המנהל הגיע, וגם בישיבה היה על התלמידים לקוד. כמו להימתח להקשב. המנהל קרא לעצמו ניוטון, וחבש פאה צהובה ואף צהוב. מה הקשר? גם אני לא הבנתי, אבל שיהיה.

הפעילות החלה. כל אחד אמר את שמו ומאיפה הוא בא בשפת האם שלו, ולאחר מכן על התלמידים היה לנחש מי הגיע מאין. הם לא עשו זאת בקלות. ש', אחד הישראלים פה, היה שם גם והם מיד ניחשו מאיפה הוא. בקשר אליי לקח להם יותר זמן. מישהי הגיעה מהונגריה, אז בכלל הם לא ידעו.

נחמד לדעת שאנחנו יותר מפורסמים מההונגרים!

לאחר מכן הושיבו אותנו בקצוות האולם, והתלמידים חולקו לקבוצות. כל קבוצה עברה בין זר לזר ושאלה אותו שאלות.

קבוצה 1

בנים, כתה ז' או ח'. הציגו עצמם באנגלית ולחצו לי את היד.

Hello, I'm XXX, nice to meet you!

נא לדמיין זאת במבטא יפני כבד. כלומר: Harro, I'mu XXX, naisu tsu meetsu yuuuu.

לאחר מכן הם קראו מדף, ושאלו אותי כל מני שאלות. Do you know sushi? Do you know sukiyaki?

בין אם אמרתי כן ובין אם אמרתי לא, הם הסבירו לי במה מדובר. גם כשאותו המאכל כבר נאמר קודם, הם הסבירו שוב. כאילו הם לא מבינים מעבר לדף, כאילו גם מה שכתוב בדף הם לא מבינים.

אחד הבנים שאל אם אני מכירה נאטו (מאכל שעועית יפני דביק). אמרתי שכן. "אני אוכל את זה ביום שני", אמר באנגלית עילגת. "רק בשני?" שאלתי ביפנית. "כן", ענה.

טוב. שיהיה לבריאות.

אני והקבוצה

קבוצה 2

הקבוצה השנייה הייתה חבורת בנות. אמרו את שמן באנגלית ולחצו לי את היד. "Do you know Origami", שאלו. אמרתי כן, ואז הן ניסו להסביר לי כיצד להכין ציפור.

אני ועדינות ודיוק לא הכי מסתדרים, אז קצת הסתבכתי. אחת הבנות כל הזמן אמרה "Pass me", ואז סידרה לי את הטעויות. בסוף קיבלתי את הציפור מתנה, אבל היא אבדה לי.

קבוצה 3

שוב בנים. שאלו מה אני אוהבת. רק כשדיברנו על אנימה הם עשו פרצופים של מבינים. אחד הבנים טען שהוא אוהב סיילור מון, אבל קשה לי להאמין.

אולי.

בסוף כל קבוצה הודתה לי וקדה קידה.

לאחר מכן, יצרנו מעגל גדול בתוך האולם, החזקנו ידיים, והם שרו לנו שיר ונענעו את ידיהם אחורה וקדימה. חלקם יותר בהתלהבות, חלקם בפחות.

מחזיקים ידיים ושרים

נפרדנו מהם (אני וש' קדנו קידה כשחקנים. בכל זאת, זו הייתה סוגשל הצגה), והלכנו לחדר כלכלת הבית כדי לאכול ארוחה שבישל המנהל. החדר היה גדול ונקי, עם כיריים, כלי חרסינה, ובובות שהכינו התלמידים בעצמם.

האוכל, כמיטב המטבח היפני, הכיל דגים (בצבע סגול. וורוד זוהר) ובשר לרוב. היה טעים? לא ממש, אבל לא נורא.

כשעזבנו, קבוצת בנים רצה החוצה ונופפה לנו לשלום.

היה מרתק.

(ותודה לפייסבוק של ש' על התמונות).

כולנו עם התלמידים