חוויות לימודים במכון ימאסה

את הפוסט (הארוך) הזה אני רושמת לכבוד כל מי שקורא את הבלוג ואומר לעצמו "וואלה, גם אני רוצה לנסוע ללמוד יפנית ביפן", אבל לא יכול/לא הצליח לקבל מלגה.

אז כפי שאני מניחה שאתם יודעים, אני לומדת במכון ימאסה. הוא נמצא במחוז אייצ'י (מרכז יפן), בעיר לא גדולה בסטנדרטים של יפן ("אוקזקי? אה, זה ה-countryside"), אבל די גדולה בסטנדרטים שלנו. לפני שאתחיל לספר בקצת יותר פירוט, הנה לינק לאתר המכון, ויש אפילו קצת מידע בעברית. אם נכנסתם לאתר, בוודאי קצת נרתעתם מהמראה המיושן. אך אל דאגה! האתר אומנם באמת קצת מרתיע מבחינת העיצוב שלו, אבל הוא מלא במידע. וכשאני אומרת מלא במידע, אני מתכוונת שאחרי שתעברו עליו, סביר להניח שכבר לא יהיו לכם שאלות לשאול על המכון, תהליך הקבלה ללימודים, הלימודים עצמם, וכו'.

אז נתחיל.

הלימודים

מכון ימאסה הוא בית ספר ללימודי השפה היפנית. כמוהו יש עוד רבים שפזורים ברחבי המדינה. יש להבדיל בין אוניברסיטה ביפן, שמציעה בין השאר לימודי שפה (לרוב במשך חצי שנה עד שנתיים, בלי אפשרות לקורס מקוצר או מזורז) לבין מכון ללימודי שפה. 

בימאסה ישנם קורסים המכוונים לאלה הרוצים ללמוד יפנית במשך שבועיים, וכאלה שרוצים להישאר פה וללמוד שנתיים. ניתן ללמוד במכון בין אם כבר עברתם את "מבחן הביקאות בשפה היפנית (JPLT)" ברמה 2 (שהיא הרמה שרוב התלמידים מעדיפים לקחת - לא מדבר כמו יפני אמיתי, אבל מדבר מספיק טוב כדי לעבוד ביפן), ובין אם אתם יודעים רק להגיד "בוקר טוב" ולא יותר מזה. 

יש קורסים המתמקדים בדיבור, יש קורסים המתמקדים בעסקים, ויש קורסים שיש בהם קצת מהכל. אני רשומה לקורס האקדמי (AIJP), ושם עובדים על דיבור, כתיבה, קריאה, שמיעה וכו'. בקורס זה עובדים עם ספרי לימוד, ויש מבחני כתיבה ושמיעה, ומבחני דיבור. כדי לעבור צריך לקבל במבחני הכתיבה והשמיעה 80 ויותר. 

הקורסים ב-AIJP מתחלקים לשלוש רמות: מתחילים (101-103), בינוניים (201-202) ומתקדמים (301-302). בשבוע הראשון להגעתכם למכון, תאלצו לקחת מבחן רמה שיקבע לאן תלכו. לכן, אם כמוני גם אתם למדתם לפני, כדאי שתחזרו קצת על החומר. ניתן לבקש לעבור אם אתם חושבים שהרמה שאתם נמצאים בה נמוכה מדי, אבל אני חושבת שזה תלוי בכמה טעויות עשיתם במבחן הרמה. 

מלבד הלימודים הרגילים, ניתן לקחת בסמסטר גם ארבעה קורסים בחירה. ניתן ללמוד קנג'י, שפה מנומסת, קורסי הכנה ל"מבחן הבקיאות בשפה היפנית", וגם קורסי תרבות כמו לבישת קימונו, קליגרפיה, קראטה, ועוד כל מני.

בשנה יש ארבעה סמסטרים, שאורכו של כל אחד שלושה חודשים. יש גם חופשים באמצע (חופשת החורף היא הארוכה ביותר). הסמסטרים הגדולים הם סמסטר הסתיו (מתחיל באוקטובר) וסמסטר האביב (מתחיל באפריל).

המכון

 

כתה

מגורים

בשונה ממכונים אחרים ללימודי שפה, שבהם אולי יספקו לכם את הכתה אבל דירה תאלצו למצוא בעצמכם, מכון ימאסה מספק מגורים. ישנן כל מני אופציות, כולן במרחק של עד רבע שעה הליכה בערך מהמכון. ניתן לבחור באופציה זולה, שכוללת חדר זוגי עם שירותים ומטבח משותפים לכל המעונות. אם יש לכם עוד קצת כסף, ניתן כמובן לבחור בחדר פרטי במעונות חדשים יותר, עם מטבח מאובזר למדי (במעונות הישנים יותר המטבח כולל כמה סירים, קומקום, וכירה חשמלית). 

החדר שלי במגורי U 

המטבח

שירותים

בנסוף למעונות ולדירות, ניתן לבחור גם לגור עם משפחה במשך כמה חודשים. זה מאוד משפר את כישורי השפה, וגם נחשפים לתרבות היפנית האמיתית. אם פרטיותכם חשובה לכם, ואתם לא כל כך רוצים לגור עם משפחה, אבל כן לראות בית יפני, ניתן לבחור באופציה של ביקורי בית (הום ויזיט). באופציה זו אתם מבלים רק סופשבוע אחד בחיק משפחה יפנית, ובדרך כלל המשפחה הזו תישאר אתכם בקשר ותוכלו לבקר אותם די הרבה (את שלי אני מבקרת פעם בחודש. ש' מבקר את שלו פעם בשבוע).

פעילויות אחרות

 במסגרת הלימודים במכון, ניתן לקחת חלק בפעילויות העשרה (על חלקן אפילו תקבלו תגמול). למשל, ניתן לבקר בגן ילדים, או בבתי ספר (לרוב ירצו שתבקרו שם כדי שתדברו עם הילדים באנגלית, אבל מילא). לפעמים יש טיולים עם תושבים אחרים באוקזקי, וכמעט כל סופשבוע יש טיול לאנשהו (ניתן להתרשם מהם פה).

יש גם פאב לסטודנטים (למרות שהבנתי שהוא עובר מקום בסוף החודש, או נסגר. לא ברור), ושם אפשר לבלות עם חברים ללימודים ועם יפנים אחרים שמדי פעם באים לשם. 

מה הנזק?

מיליון כסף. תוכלו להתרשם מהעלויות באתר. מה שכן, אפשר לעבוד. שכר המינימום ביפן גבוה יותר מזה בארץ, ואם תצליחו למצוא עבודה בהוראת אנגלית, אז זה בכלל יעזור לכם.

אם אתם מעוניינים, תציצו באתר. כמובן שניתן גם לפנות אליי בשאלות.

חוויות עם ריו-סאן

בתחילת הסמסטר, מכיוון שהפכנו להיות חמישה-עשר תלמידים ברמה הבינונית, מיזגו את שתי הכתות ואת סמסטר החורף התחלנו בתור כתה אחת. את רובם הכרתי, או כי הם היו אתי בכתה בסמסטר הסתיו, או כי הכרתי אותם ממסדרונות בית הספר. לידי ישבה בחורה סינית חייכנית וורדרדה, שרק הגיעה למכון, והחלפנו מילים מספר.

בקצה הכתה, בשולחן שמול הלוח, ישב לו סיני אחר. שיערו שחור כעורב ועיניו צרות וחשודות. הוא עטה מעיל שחור, וישב בגב כפוף, עיניו דבוקות לשולחן/לאייפון שלו ונעצמות לסירוגין. זהו ריו-סאן (הבן. יש גם בת עם אותו שם בכתה).

כך הוא מעביר את זמנו בכל יום: נכנס לכתה בסערה, לרוב באיחור קל, מתיישב במקומו, מניח את האייפון על השולחן וצופה בסרטונים. כשנמאס לו הוא הולך לישון, וניחרותיו משעשעות את כולם וגורמות למורה לאי נוחות. בשלוש השבועות הראשונים הוא ישב ליד קים מסינגפור - התלמידה הטובה בכתה. כשהיה עלינו לעבוד בזוגות הוא, באופן די מפתיע, שיתף אתה פעולה.

אבל הוא לא יושב לידה יותר. הוא יושב די קרוב אליי. ובגלל שבכתה יש מספר אי זוגי, תמיד יוצא שעבודה בזוגות הופכת לעבודה בשלישייה אתו. אבל הוא לא עושה מאמץ לקרב ארת הכסא, או להקשיב, ולמען האמת לי לא מתחשק להשקיע באדם שאין לו טיפת כבוד לבית הספר, אז אני עובדת בזוג עם טאן הסינית והוא נשאר להסתכל בסרטוניו.

יש מורים שכבר ויתרו, וכשיש עבודה בזוגות הם אלה שעושים אותה אתו. אחרים מדלגים עליו בסבב שאלות. השאר מנסים בכל זאת כי אין להם ברירה.

ובתור תלמיד שבכלל עושה טובה שהוא מגיע, זה באמת תמוה למה הוא תמיד מגיע. אם הייתי הוא, הייתי מחשבת כמה ימים אני צריכה כדי לקבל את מינימום 80% הנוכחות (וכך לא לאבד את הויזה), ולא מגיעה. אבל הוא מגיע תמיד. יושב, מנמנם, אוכל, וחוזר לישון. כמו חתול. חבל שאי אפשר להעיף אותו.

היום היה תרגיל שמיעה. כשנגמר הקטע המורה פנתה לריו-סאן ושאלה מי אלה שדיברו. הוא התנצל ואמר שהוא לא יודע. "אז למה אתה פה?" שאלה. "למה אתה לא מקשיב? אם אין לך כוונה להקשיב אתה יכול ללכת. הא, ריו-סאן? אתה יכול ללכת".

הוא לא ענה. המשיך להביט בשולחן ולא יצא מהכתה, והקשיב לשאר הקטע. בסבב השאלות הבא הוא כבר חצי-ענה. 

ביום האהבה שחל לפני כמה ימים הולחט בכתה שהבנות ייתנו לבנים שוקולדים, כנהוג ביפן (וההיפך משאר העולם). ואכן, בהספקה הראשונה חילקנו את השוקולדים הזולים שקנינו לבנים בכתה. ריו-סאן נעלם במהרה לסיגריית הבוקר שלו, אבל החלטתי שאם נותנים לכולם, צריך גם לתת לו, והנחתי קובייה של שוקולד-ביסקוויט על שולחנו. טאן עשתה כמוני והניחה שם חטיף.

השעות נקפו, היום עבר בעצלתיים, וריו-סאן לא נגע בשוקולדים שהונחו על שולחנו, לעומת השאר שכבר חיסלו את כל מה שקיבלו. בסוף היום הוא ארז את התיק במהרה ונעלם, מותיר את השוקולדים יתומים על השולחן.

הבטתי בממתקים, מקמצת את פי, מבינה שהעניין אפילו קצת העליב אותי. הוא לפחות היה יכול לקחת. תלמיד אחר ראה את השקולודים ולקח אותם לעצמו. "בתיאבון!" אמר בחיוך ואכל אותם.

"אם הוא לא אכל, זה אומר שהוא שונא אותנו?" מישהי שאלה.

"נדמה לי שהוא שונא את כולם", ענה לא אחר.

אולי.

חזרתי הביתה. טיפות הגשם נוחתות בעדינות על מטרייתי בצליל נעים לאוזן. ילדי החטיבה והתיכון הולכים מולי, ברגל ועל אופניים, ואני מחפשת בידיהים של התלמידים חבילות שוקולד ומכתביי אהבה. אבל ידיהם ריקות, ולי רק בא לצעוק להם: "נו? שוקולד, קיבלתם?"

חוויות קריאה

רבים מחבריי ללימודים מקדישים שעות רבות ללימוד עצמי לאחר שהם חוזרים הביתה מבית הספר, ולא רק ברמות הנמוכות (שם יש ללמוד אוצר מילים די מטורף, כך אומרים). אבל אני לא מצליחה להושיב את עצמי לעשות יותר משיעורי הבית. אני מסתדרת גם בלי ללמוד במשך שעות, אני לא מרגישה אבודה, אבל אם יש משהו אחד שחבל לי שאני לא מקדישה לו יותר זמן, הוא זה: קנג'י.

ולהלן מבוא קצר למי שלא יודע במה מדובר (המכירים את סוגי הכתב ביפן מוזמנים לדלג):

ביפן ישנם שלושה סוגים של כתב:

הירגאנה (ひらがな) - כתב פונטי.
קטקאנה (カタカナ) - כתב פונטי גם כן, שבימינו משומש בעיקר כדי לכתוב מילים שמקורן בשפות זרות ולא יפנית.
קנג'י (漢字) - כתב הסימניות, שמקורו בסין.

הכתב הפונטי לא מהווה בעיה גדולה במיוחד (בעיקר גם בגלל שלעומת שפות אחרות, בכתיב היפני אין "אותיות נעלמות" שלא הוגים), אבל הקנג'י... אוי, הקנג'י.
בסינית, לכל סימנייה יש קריאה אחת. ביפנית לעומת זאת, ניתן לקרוא כל סימנייה בכמה דרכים. חבל לי להסביר את זה על רגל אחת, וגם ככה אני רק אסבך דברים, אז המעוניינים מוזמנים להציץ בעמוד הוויקיפדיה (והוא אפילו בעברית הפעם).

בכל אופן, חזרה לעניינינו:

בימים הראשונים שלי במכון עשיתי מבחן רמה. חלק מהמבחן היה ראיון, שבו נשאלתי כמה קנג'ים אני יודעת. "לא יודעת", עניתי. "אני יודעת קנג'ים, אבל אני לא בטוחה כמה". ועדיין אין לי מושג. בשנותיי באוניברסיטה נתנו לנו המורות פעם בשבוע או שבועיים דף מלא צירופי מילים בקנג'י שהיה עלינו ללמוד. כולם שנאו את זה, כולל אני, אבל רק לאחרונה הבנתי כמה העניין היה לטובתי: אני יודעת יותר קנג'ים ממה שחשבתי.

ובכל זאת, צריך ללמוד עוד. קניתי ספר ללימוד, אבל אני לא כל כך משתמשת בו. יש כאלה שמנסים ללמוד קנג'ים לפי המשמעות בשורשים שלהם, אבל אני לא יודעת כמה השיטה הזו מתאימה לי. מה שכן שמתי לב אליו הוא זה: אני מצליחה ללמוד קנג'ים דרך מילים. כלומר, אני לומדת מילה מסויימת בקנג'י ופעם הבאה שאני רואה אותה אני מצליחה לזהות אותה. החיסרון הוא זה: אם אראה את אחד מהקנג'ים במילה שאני מכירה במילה אחרת, לאו דווקא אצליח לעשות אחד ועוד אחד ולהגיד, למשל, "אה, זה אותו קנג'י שיש במילה עונות".

על כן, כדי ללמוד יותר קנג'ים, עליי לקרוא. כך גם למדתי את רוב האנגלית שלי: קראתי המון. אבל ביפנית הדבר לא קל, במיוחד אם מדובר בפרוזה. לא רק ששם יש קנג'ים לרוב, אלא שביפנית יש נטייה להגיד הכל בעקיפין, ולסבך את המשפטים הפשוטים ביותר. חוץ מזה, הספרות היפנית היא די מוזרה ואני לא כל כך נהנית ממנה.

מה שאני כן צריכה לקרוא הוא מנגה, הקומיקס היפני. אני די מחבבת מנגה, וגם בחוברות רבות יש את דרך הקריאה מעל הקנג'י (פוריגנה), וכך ניתן לחפש את המילה במילון בקלות ייתרה. קניתי לי שני כרכי מנגה בסך הכל מאז שהגעתי: אחד של סדרה שאני אוהבת, ואחד של סדרה שאינני מכירה. משניהם קראתי רק חצי.

אני צריכה לקרוא יותר. חשבתי ללכת למנגה-קפה מדי פעם ופשוט לשבת ולקרוא. ש' ידידי קונה מגזינים שבועיים וקורא אותם, אבל אני לא עוקבת אחרי מספיק סדרות כדי שההוצאה השבועית הזו באמת תשתלם לי. גם בספריית המכון יש מנגות, כך שאולי עדיף שפשוט אשב שם אחרי הלימודים ואקרא קצת. ואכין שיעורים.

היי, זה גם יחסוך לי בחשמל!!!!