סבתי מצד אבי, שתחייה, היא אישה מעניינת. נולדה בפולין אי שם בשנות השלושים של המאה הקודמת, ואת רוב גיל התבגרותה העבירה במחבוא מעופש בעליית גג של כומר - מכר של אביה, שנמלט אתה מהתור לרכבת המשא שאיימה לקחתם לעבר המוות הבטוח.
בשנות החמישים היא עלתה ארצה עם בעלה ושני ילדיה והשתכנה בבאר-שבע. על אף שנותיה הרבות בארץ, העברית השגורה בפיה עדיין קלוקלת, ולקרוא או לכתוב היא לא כל כך יודעת.
היום סבתי היא בת שמונים ומשהו, והגיל כבר נותן את אותותיו. כל שבוע היא מבקרת רופא אחר, איפהשהו מקווה שהם יצליחו להחזיר לה את כושר ההליכה, את כושר השמיעה, את כושר הראייה שהולכים ודועכים לאיטם והיא מסרבת לתת להם לעשות זאת. סבתי מתלוננת המון, והיא גם פולנייה טיפוסית. אם אכתוב פה חצי מהדברים שיוצאים מפיה, הייתם מסכימים אתי שמי שכתב את הבדיחות על הפולנים, בוודאי פגש אותה לפני שחשב עליהן.
עוד בחיים הוא סבי מצד אמי. הוא נולד בלוב, בחג המולד של שנת 1932. כמו סבתי, גם עליו לא עברו חיים קלים. אולם הוא לא בילה בידי הנאצים זמן רב כל כך, אבל מספרים לי על אביו הקשוח, או על אחיו הצעיר שמת בבית החולים לאחר שהרופאים נטשו אותו לטובת טיפול באיזה קצין או חייל נאצי שהגיע פצוע.
הוא עלה לארץ לאחר המלחמה בדרך זו או אחרת (אם אני זוכרת נכון, היא עירבה שחייה), ומאחר שהוא הגיע בדרך לא חוקית, החליטו להעניק לו - באופן זמני כמובן - את שם המשפחה האשכנזי למהדרין מינס. כמובן שכל מי שראה אותו ואת צבע עורו השחום ידע שלא מדובר במינס אמיתי.
חוץ מצבע העור שעומד בניגוד מוחלט לסבתי, יש עוד כמה הבדלים: לעומת סבתי ושפתה הקלוקלת, סבי יודע עברית ואיטלקית על בוריין, וגם ערבית, ונדמה לי שאפילו צרפתית. לעומת סבתי, שלא היה לה חינוך פורמלי לטווח ארוך, סבי הוא אדם משכיל מאוד (לא בזכות מורים בכתה, אלא בזכות הנסיונות שצבר בחייו ובעבודות רבות שעבד בהן). לעומת סבתי שמתלוננת המון, סבי שקט ומשתדל שלא להפריע לאף אחד.
ולמה אני מדברת על סבי וסבתי הישראלים בבלוג על יפן? כי השבוע פגשתי זקנה מעניינת. טוב, לא מעניינת כמו שהיא הייתה מצחיקה, וחשבתי לכתוב קצת על הקשישים בארץ השמש העולה.
יפן ידועה גם בין השאר בתור המדינה עם תוחלת החיים הארוכה ביותר. לא נדיר לראות פה קשישים בני תשעים ויותר, שחלקם עדיין פעלתניים כאילו היו בני חמישים: רוכבים על אופניים בעליות שאני יורדת מהם, מטפלים בגינה ומטיילים עם הכלב. ביניהם ניתן למצוא את הסבתא בבית המשפחה המארחת שלי. היא אומנם לא בת תשעים, אבל היא כן בת שמונים ומשהו. כמו אסייתית אמיתית, על תווי פניה לא ניתן לנחש את גילה האמיתי, והיא נראית בת שישים ומשהו.
היא הולכת על שתי רגילה, ולא לאט. היא מבשלת ומנקה, ובאחד הימים שבאתי לבקר בבית המשפחה, היא עזרה לכלתה לדחוף אופנוע למחסן, כי הוא היה כבד מדי. כלתה, כלומר, אמי המארחת, אמרה לי שהסבתא בטח תעקף אותה בשנים. מסתבר שהיא גם בריאה למדי, ולבית החולים בדרך כלל לא הולכת.
וכמובן שמהצד השני של המתרס, יש קשישים שהם... קשישים. אחת כזו פגשתי ביום ראשון, כשהלכתי עם כמה חברים (ביניהם ש') לצפות בפריחת השזיף (עצי השזיף פורחים לפני עצי הדובדבן).
מזג האוויר לא היה לטובתינו, אבל בכל זאת החלטנו ללכת. היינו שם שישה חבר'ה, ואת רוב הזמן בילינו תחת סככת עץ, מסתתרים מהגשם הקל שירד עד שעת ערב באותו היום. בשלב מסויים, הגיעה חברה יפנית שלנו. היא עובדת בסוגשל בית אבות, ולכן לקחה את אחת החוסות שם לראות את הפריחה. כשראתה אותי ואת ש' היא קראה לנו שנפגוש את הגברת.
הקשישה הייתה בת 91 או 92 (יחי ההבדל), נמוכת קומה, ועיוורת בעין אחת (או לפחות, כך נדמה לי). כנראה שהיא גם סובלת ממקרה די חמוד של אלצהיימר. חברתנו היפנית הציגה אותנו, ולאחר מכן התפתח הדיאלוג הבא, המובא לפניכם מילה במילה:
הזקנה: אתם מטיוואן?
אנחנו: לא, ישראל.
הזקנה: זה באירופה?
אנחנו: קרוב.
הזקנה: מה יש קרוב?
היפנית: המזרח התיכון.
הזקנה: אה... אתם מטיוואן?
אנחנו: לא, ישראל.
הזקנה: זה באירופה?
אנחנו: לא, ליד.
היא: מה יש ליד אירופה?
וכך חוזר חלילה בערך 15 פעמים. אנחנו צחקנו, למרות שאני לא יודעת כמה זה היה מצחיק כמו שזה היה עצוב. גם היא הבינה מתישהו שמשהו לא בסדר, שהיא כנראה שוכחת. ניתן היה לראות את זה בעינה הפקוחה היחידה.
מדי פעם בדיאלוג החוזר על עצמו, התפרצה חברתנו היפנית והציעה לקשישה לראות את הפריחה. "איפה הפריחה?" היא שאלה, למרות שבוודאי ראתה אותה כשירדה במורד השביל, ולמרות שרק אם הייתה מסיטה מבטה קצת לשמאל הייתה רואה אותה.
לאחר כמה זמן הגיעו גם שאר חברינו הזרים, ואז בכלל בלבלנו אותה עם מדינות. כשראתה את ניקולאס הגרמני ואת שיערו הזהוב, ציינה כמה שהשיער שלו יפה, אבל כמו של זקנים.
מאוחר יותר באותו יום, לאחר שכל אחד חזר לביתו, חברתינו היפנית הודתה לנו. היא אמרה שגם הקשישה נהנתה, אפילו ששכחה הכל ברגע שעלו לאוטו בדרך חזרה לבית האבות.
מעניין אם איפהשהו היא עדיין זוכרת...
בשנות החמישים היא עלתה ארצה עם בעלה ושני ילדיה והשתכנה בבאר-שבע. על אף שנותיה הרבות בארץ, העברית השגורה בפיה עדיין קלוקלת, ולקרוא או לכתוב היא לא כל כך יודעת.
היום סבתי היא בת שמונים ומשהו, והגיל כבר נותן את אותותיו. כל שבוע היא מבקרת רופא אחר, איפהשהו מקווה שהם יצליחו להחזיר לה את כושר ההליכה, את כושר השמיעה, את כושר הראייה שהולכים ודועכים לאיטם והיא מסרבת לתת להם לעשות זאת. סבתי מתלוננת המון, והיא גם פולנייה טיפוסית. אם אכתוב פה חצי מהדברים שיוצאים מפיה, הייתם מסכימים אתי שמי שכתב את הבדיחות על הפולנים, בוודאי פגש אותה לפני שחשב עליהן.
עוד בחיים הוא סבי מצד אמי. הוא נולד בלוב, בחג המולד של שנת 1932. כמו סבתי, גם עליו לא עברו חיים קלים. אולם הוא לא בילה בידי הנאצים זמן רב כל כך, אבל מספרים לי על אביו הקשוח, או על אחיו הצעיר שמת בבית החולים לאחר שהרופאים נטשו אותו לטובת טיפול באיזה קצין או חייל נאצי שהגיע פצוע.
הוא עלה לארץ לאחר המלחמה בדרך זו או אחרת (אם אני זוכרת נכון, היא עירבה שחייה), ומאחר שהוא הגיע בדרך לא חוקית, החליטו להעניק לו - באופן זמני כמובן - את שם המשפחה האשכנזי למהדרין מינס. כמובן שכל מי שראה אותו ואת צבע עורו השחום ידע שלא מדובר במינס אמיתי.
חוץ מצבע העור שעומד בניגוד מוחלט לסבתי, יש עוד כמה הבדלים: לעומת סבתי ושפתה הקלוקלת, סבי יודע עברית ואיטלקית על בוריין, וגם ערבית, ונדמה לי שאפילו צרפתית. לעומת סבתי, שלא היה לה חינוך פורמלי לטווח ארוך, סבי הוא אדם משכיל מאוד (לא בזכות מורים בכתה, אלא בזכות הנסיונות שצבר בחייו ובעבודות רבות שעבד בהן). לעומת סבתי שמתלוננת המון, סבי שקט ומשתדל שלא להפריע לאף אחד.
ולמה אני מדברת על סבי וסבתי הישראלים בבלוג על יפן? כי השבוע פגשתי זקנה מעניינת. טוב, לא מעניינת כמו שהיא הייתה מצחיקה, וחשבתי לכתוב קצת על הקשישים בארץ השמש העולה.
יפן ידועה גם בין השאר בתור המדינה עם תוחלת החיים הארוכה ביותר. לא נדיר לראות פה קשישים בני תשעים ויותר, שחלקם עדיין פעלתניים כאילו היו בני חמישים: רוכבים על אופניים בעליות שאני יורדת מהם, מטפלים בגינה ומטיילים עם הכלב. ביניהם ניתן למצוא את הסבתא בבית המשפחה המארחת שלי. היא אומנם לא בת תשעים, אבל היא כן בת שמונים ומשהו. כמו אסייתית אמיתית, על תווי פניה לא ניתן לנחש את גילה האמיתי, והיא נראית בת שישים ומשהו.
היא הולכת על שתי רגילה, ולא לאט. היא מבשלת ומנקה, ובאחד הימים שבאתי לבקר בבית המשפחה, היא עזרה לכלתה לדחוף אופנוע למחסן, כי הוא היה כבד מדי. כלתה, כלומר, אמי המארחת, אמרה לי שהסבתא בטח תעקף אותה בשנים. מסתבר שהיא גם בריאה למדי, ולבית החולים בדרך כלל לא הולכת.
וכמובן שמהצד השני של המתרס, יש קשישים שהם... קשישים. אחת כזו פגשתי ביום ראשון, כשהלכתי עם כמה חברים (ביניהם ש') לצפות בפריחת השזיף (עצי השזיף פורחים לפני עצי הדובדבן).
 |
| הזכויות שמורות לש', שגנבתי את התמונות מהפייסבוק שלו |
מזג האוויר לא היה לטובתינו, אבל בכל זאת החלטנו ללכת. היינו שם שישה חבר'ה, ואת רוב הזמן בילינו תחת סככת עץ, מסתתרים מהגשם הקל שירד עד שעת ערב באותו היום. בשלב מסויים, הגיעה חברה יפנית שלנו. היא עובדת בסוגשל בית אבות, ולכן לקחה את אחת החוסות שם לראות את הפריחה. כשראתה אותי ואת ש' היא קראה לנו שנפגוש את הגברת.
הקשישה הייתה בת 91 או 92 (יחי ההבדל), נמוכת קומה, ועיוורת בעין אחת (או לפחות, כך נדמה לי). כנראה שהיא גם סובלת ממקרה די חמוד של אלצהיימר. חברתנו היפנית הציגה אותנו, ולאחר מכן התפתח הדיאלוג הבא, המובא לפניכם מילה במילה:
הזקנה: אתם מטיוואן?
אנחנו: לא, ישראל.
הזקנה: זה באירופה?
אנחנו: קרוב.
הזקנה: מה יש קרוב?
היפנית: המזרח התיכון.
הזקנה: אה... אתם מטיוואן?
אנחנו: לא, ישראל.
הזקנה: זה באירופה?
אנחנו: לא, ליד.
היא: מה יש ליד אירופה?
וכך חוזר חלילה בערך 15 פעמים. אנחנו צחקנו, למרות שאני לא יודעת כמה זה היה מצחיק כמו שזה היה עצוב. גם היא הבינה מתישהו שמשהו לא בסדר, שהיא כנראה שוכחת. ניתן היה לראות את זה בעינה הפקוחה היחידה.
מדי פעם בדיאלוג החוזר על עצמו, התפרצה חברתנו היפנית והציעה לקשישה לראות את הפריחה. "איפה הפריחה?" היא שאלה, למרות שבוודאי ראתה אותה כשירדה במורד השביל, ולמרות שרק אם הייתה מסיטה מבטה קצת לשמאל הייתה רואה אותה.
לאחר כמה זמן הגיעו גם שאר חברינו הזרים, ואז בכלל בלבלנו אותה עם מדינות. כשראתה את ניקולאס הגרמני ואת שיערו הזהוב, ציינה כמה שהשיער שלו יפה, אבל כמו של זקנים.
מאוחר יותר באותו יום, לאחר שכל אחד חזר לביתו, חברתינו היפנית הודתה לנו. היא אמרה שגם הקשישה נהנתה, אפילו ששכחה הכל ברגע שעלו לאוטו בדרך חזרה לבית האבות.
מעניין אם איפהשהו היא עדיין זוכרת...
