חוויית פרידה

ובכן, לאחר תשעה חודשים ביפן, הגיע היום האחרון שלי בארץ השמש העולה. מחר בבוקר אסע לשדה התעופה, ולאחר יממה בין צינורות פח מעופפים ושדות תעופה (אלוהים, לא שוב!) אני אמורה לנחות בתל-אביב ו... להתחיל את החיים האמיתיים, אני מניחה.

הייתה חוויה מדהימה. ראיתי המון מקומות מעניינים, פגשתי אנשים טובים, צברתי חוויות, ואני לא מתחרטת לרגע שבאתי. אני בהחלט ממליצה לכולם לעבור חוויה דומה (לאו דווקא ביפן, ולאו דווקא לתשעה חודשים: גם חודש של לימודים בחו"ל יספיק).

אני זוכרת שלפני שטסתי, חשבתי שזה מוזר שאני לא חושבת על "הנה הפעם האחרונה שאני נוסעת לפה... אוכלת את זה... רואה אותם...". אני מניחה שתמיד ידעתי שאני לא אסע לשנים. עכשיו, לעומת זאת, פחות מיממה לפני העלייה על המטוס, אני כן חושבת: "הנה הפעם האחרונה שאני אוכלת ממתק כזה, הנה הפעם האחרונה שאני נוסעת ברכבת לשם, הנה הטיול האחרון..." וזה קצת עצוב, למרות שאין לי ספק שאחזור, מתישהו.

הזמן בהחלט טס כשנהנים.

על כן, אני חושבת שהגיע הזמן לסיים את הבלוג. אם אני אסע ליפן שוב (ולא לטיול) הוא יחזור להתעדכן. אז תציצו פעם בשנה, או משהו כזה.

היה לי מאוד כיף לכתוב ולשתף, ואני מקווה שגם אתם נהניתם לקרוא.

ניפגש בארץ הקודש!

חווית צפירה

צפירת יום הזיכרון תפסה אותי בכל מני מקומות. כשהייתי תלמידה היא תפסה אותי בכתה, או בטקס בחוץ. בבית הספר היסודי היינו שומעים שתי צפירות ובחטיבת הביניים אף לא אחת, ועמדנו לפי השעון.

כשסיימתי ללמוד, הצפירה תפסה אותי מספר פעמים בכביש. פעם אחת הייתי עם אמא, ושתינו יצאנו ועמדנו בצד הדרך. פעם אחרת הייתי באוטובוס, ומשום מה בחרתי שלא לצאת, ולעמוד במסדרון בין הכסאות עם עוד כמה אנשים.

גם באוקזקי יש צפירות. ב-6 בבוקר, ב-12 בצהריים, וב-6 בערב שוב. הן קצרות, ואני לא ממש מבינה מה תפקידן. אולי להודיע לאנשים שהגיע בוקר וצריך לקום, צהריים וצריך לאכול, ערב וצריך לחזור (לפעמים נדמה לי שאני שומעת צפירה גם ב-9 בערב, כזו שמודיעה למי שלא חזר ב-6, שעכשיו באמת צריך לחזור הביתה לאשה ולילדים).

ביום השואה לא עמדתי בצפירה. אני כבר לא זוכרת אם הייתי בבית כשהיא הייתה או לא. בכל מקרה, ביום השואה אני לא מקשיבה לרדיו. אני אוהבת את הרדיו בימי אבל, אז יש רצף שירי א"י שאני אוהבת. אבל ביום השואה השירים הם נטולי תקווה, ובסופם רק המוות. בגלל זה אני מוותרת על הרדיו וצופה בטלוויזיה, בסרטי שואה וסדרות הסטוריות.

ביום הזיכרון זה הפוך: אני צמודה לרדיו ולשירים ,אבל לטלוויזיה אני לא מתקרבת. אם אראה קצת אתחיל לבכות.

אז עכשיו חזרתי הביתה והדלקתי את הרדיו באיטנרנט (כן כסוגשל כיוונתי את היום כדי שהפעם אספיק לצפירה). בד"כ לפני הצפירה אני מתוחה, לא יודעת למה. הפעם לא הייתי כל כך מתוחה. אולי כי הצפירה היא רק בחדר שלי, רק שלי. ורק אני עומדת לשתי דקות כשבחוץ עולם כמנהגו נוהג.

עווד אחד מהימים האלה שהם שם ולא פה. ימי אבל לאומיים, ימי שמחה לאומיים, ימי שמחה משפחתיים... כל מדי דברים שקרו בזמן האחרון וגורמים לי לשבת על קוצים בכתה ולתהות מתי, מתי אני כבר חוזרת הביתה.

חוויות סנג'ר

לפעמים, אני לא בטוחה אם הצוות בימאסה מבקש ממני דברים כי הם באמת רוצים את עזרתי, או פשוט בגלל שקל מאוד לסנג'ר אותי.

למשל, ביקשו ממני, מש' ומז'אן השוויצרי להציג מנות מהמדינה שלנו לקבוצה קטנה של יפנים. וכך, ביום שישי, הלכנו לבית הספר היסודי הקרוב למכון, ובחדר כלכלת-הבית (למה אין בארץ?) אני וש' הכנו שקשוקה, וז'אן הכין מן מנת תפוחי-אדמה וחזיר.

מועדון בינ"ל

הלחם שהם חתכו למשולשים כדי שיספיק לכולם

היה נחמד, רק שהשקשוקה קצת התקררה כי חיכינו למנת התפוחי אדמה שתהייה מוכנה.
היו שם שני ילדים, ואחד מהם טרף את תפוחי האדמה, אבל לא נגע בשקשוקה. בכל זאת, צ'יפס יותר טעים מעגבניות וביצים. כמובן שהסברנו על המדינות שלנו, וקצת על האוכל. תמיד כיף לשמוע יפנים מתחילים לומר "ישראל" ואומרים "איסלם" במקום.
אני יכולה להבין מהיכן נובעת הטעות...

חוץ מזה, ביקשו ממני "לדגמן" לאיזה עלון שהם רוצים להוציא.

"אני רוצה לצלם אותך עולה לאוטובוס", אמרה לי הגברת. "אז תבואי למשרד בשלוש וחצי, ושימי איפור". טוב, מה אכפת לי. נשמע מעניין.
יותר מוקדם צילמו עוד חבר'ה, בשביל עלון אחר שהם רוצים להוציא, ושם הצלם ביקש מבחורה גרמנייה שתצטרף לתמונות באוטובוס.

ואז, כל הדרך הוא פטפט אתה, ודי התחיל אתה. שאל אותה איזה בחורים היא אוהבת, איך אומרים "אני אוהב אותך" בגרמנית, אמר לה שהיא יפה, וכו' וכו'. זה גרם לה להרגיש די לא בנוח, ולי להרגיש קצת נחותה. כלומר, לא יודעת אם הייתי נענית לחיזוריו בכלל (יש להניח שלא), אבל מה, אני לא זרה מספיק בשבילו?

כנראה שהבלונד ועיניי התכלת מעניינים יותר. המראה שלי לא מיוחד במיוחד. סתם יש לי עיניים גדולות.

חוויות בארץ

עכשיו, לראשונה מאז שהגעתי, אני חושבת "איזה באסה שאני לא בארץ".

פסטיבל שליט אומנם צורם במקצת, אבל מאוד מרגש. בעיקר מתסכלת אותי העובדה שאי אפשר לראות חדשות כמו שצריך באינטרנט, אז אני נאלצת להסתפק בדבר הטוב הבא: רשת ב'. כן, טלוויזיה כמו בשנת 1940: "הנה, עכשיו רואים אותו עולה לרכב... הנה אלוף פיקוד דרום..."

ושבו בנים לגבולם.

חוויה ישראלית

אתמול הלכנו לטייל בנארה,שמפורסמת בעיקר בגלל זה:

וגם קצת בגלל זה:

(טודאיג'י - פסל הבודהה הגדול, שפעם אפילו היה הגדול בעולם).

היה נחמד, מאוד יפה. בעיקר נהניתי לצאת קצת מאוקזקי ולראות את יפן.
בערב המדריך נתן זמן חופשי להסתובב באזור קניות, וכשנכנסתי לאחת השדרות צד את עיני השלט הבא:

כן כן, עיניכם הרואות: פלאפל. ביפנית הכיתוב הוא: Israeli cafe and restaurant. Falafel Garden.

בכלל לא הייתי רעבה, וכולה עבר קצת יותר משבוע מאז שהגעתי, אבל שאני לא אכנס? אז נכנסתי. היה די ריק, אז שוחחתי עם המלצרית והטבח. הטבח, מסתבר, היה בישראל, במסגרת טיול גדול שערך פעם ("מתי?" "ממזמן" "מתי??" "ממזמן...")

את המנה עצמה לא צילמתי, וחבל כי היא הייתה מסודרת יפה והטעם לא היה רע בכלל. 50 ש"ח למנה זה קצת מוגזם, אבל היי, החוויה הייתה לגמרי שווה את זה!

הרי לכם כמה תמונות מהמקום:

 כפי שאתם רואים, יש אפשרות "לפתוח שולחן".

היה מעניין וגם טעים!