2 בדצמבר 2011

חוויה בכתה

היום בכתה דיברנו על זכרונות ילדות.

"בשבוע הבא תצטרכו לכתוב חיבור על עיר הולדתכם, או על עיר שביקרתם בה ביפן", אמרה המורה. "אז עכשיו תדברו על זה בזמן שנותר, כדי שתדעו מה לכתוב".

חברי הקבוצה שלי היו מידורי הברזילאית (כמו רוב הבריזלאים פה - ממוצא יפני), ואיג'י הצכ'י. העיר שבה נולדתי לא מעניינת במיוחד, וגם לא היישוב שבו גדלתי, אז חשבתי לדבר על ירושלים. גרתי שם ארבע שנים כשהייתי סטודנטית באוניברסיטה, והיא הרבה יותר מעניינת מערים רבות אחרות בעולם.
(הערת שוליים: הגעתי למסקנה שמסובך מדי לדבר על ירושלים עם הידע שיש לי ביפנית כרגע, אז אכתוב חיבור על משהו אחר).

כשעוד כן הצלחתי לנסח משפטים קוהרנטיים, אמרתי שירושלים חשובה לנוצרים, ליהודים ולמוסלמים.

"אה!" אמרה הברזילאית. "אז את נוצרייה?"

"לא, אני יהודיה", עניתי.

"אז אתם עשירים!" הייתה התגובה המיידית.

הסתכלתי על הצ'כי באי-נוחות. הוא הסתכל עליי עם אותו מבט בחזרה.

"לא, לא כולם", עניתי. "כשאת חוזרת לברזיל, בבקשה תגידי שזה לא כולם".

"אבל כולם אומרים כך!" התווכחה. "נכון איז'י?"

ניסיתי להסביר לה שוב, אבל זה היה כמו לדבר לקיר.

כשהיפנים מראים בורות בנוגע לישראל או ליהדות, זה פחות משנה לי. שתי עבודות סמינריון על הנושא לימדו אותי שההשקפות היפניות על יהודים הן אנטישמיות מחד ופילושמיות מאידך. "הם עשירים ורוצים להשתלט על העולם, אז אנחנו צריכים אותם לצידנו. הם נורא חכמים!"
וכהנא וכהנא.

כבר מצאתי פה אפילו ספר אנטישמי אחד (והוא היה על מדף רבי המכר!), שמה שהבנתי ממנו זה שזה ספר ריגול, ויש שם משהו על הפרוטוקולים היהודים (אולי הכוונה הייתה לפרוטוקולים של זקני ציון?). חשבתי לקנות ולנסות לפענח את העניין, אבל ויתרתי.

(חובבי המנגה שביניכים, אגב, אולי ירצו להציץ במנגה אדולף של אוסמו טזוקה. בטח אפשר למצוא אותה אונליין איפהשהו).


במקרה היפני, העניין באמת די נובע מבורות, ולרובם לא אכפת מישראל או מהיהודים (והם לא פגשו לא את זה ולא את זה בחייהם, ברובם), אז זה יותר משעשע מאשר מעליב.

במקרה של הברזילאית, זה היה פחות משעשע. שם יש יהודים. שם לומדים על ישראל. לשם ברחו מלא נאצים אחרי תבוסת גרמניה ב-1945.

אבל מילא, לא נראה שהיא אמרה את זה בתור משהו שלילי. לפחות ככה נראה לי.

לסיום, הנה אנקדוטה שפרופסור בן-עמי שילוני כתב בחוברת השקפות יפניות על יהודים ויהדות, שדי מתמצת את העניין:

"...בשנת 1978 ביקרה בירושלים משלחת של אנשי עסקים יפניים. בקבלת פנים שנערכה להם באוניברסיטה העברית קם אחד מהם וסיפר כי לפני בואם לא ידעו דבר על ישראל, ולכן קראו במהלך הטיסה ספר על היהודים. לדבריו, בבואם לישראל אורו עיניהם, משום שכל מה שקראו התגלה כנכון, והם חשים שהם מבינים אותנו ומעריצים את מדינת ישראל ואת העם היהודי. מכיוון שגמרו לקרוא את הספר, החליטו להגישו לנו כמתנה. הספר שהושיט לנו איש המשלחת היפנית, בצירוף הקדשתו, היה 'הפרוטוקולים של זקני ציון' במהדורה חדשה, בכריכה אדומה עם אותיות זהב".

2 comments:

  1. אין ספק שמשרד החוץ לאורך השנים עוש האת עבודתו נאמנה.
    אני מקווה שתוכלי להשפיע על התפיסה של היפנים על ישראל.

    השבמחק
  2. למה שהיה אכפת להם ממדינה קטנה כמו ישראל ויהודים? אנחנו נמצאים ממש רחוק מהם ,אני לא רואה פה ישראלים אכפתים מיפנים ויודעים הכול עליה (הרוב חושבים מדינה סגורה וקרה כולם רובוטים).
    אם היינו בגבול איתם עוד בסדר ,באמת בורים. אבל הם רחוקים ואין להם את הדתות שלנו.
    לגבי המנגה "אדולף" זה על 2 אנשים ששם אדולף שנראה לי בתקופה של מלחמת העולם ה-2 ואחד מהם היה יהודי גם. אני לא יודעת במדויק את העלילה. אה וכמובן אדולף היטלר. אז 3.

    השבמחק