חוויות ליקוי חמה

יפן היא מדינה שלווה ובטוחה מאוד (חוץ מרעידות אדמה מדי פעם. וצונאמי). אבל כשיוצאים לטייל ברחוב, תמיד יש הרגשה בטוחה ונעימה כזו. שקט, נעים, וכל אחד עוסק בענייניו.

ובכל זאת, כדי לא למות משיעמום, יש ליפנים נטייה למצוא משהו, קטן ושולי ככל שיהיה, ולהתייחס אליו כחג או פעילות לאומית. כפי שאני רואה זאת, הדוגמה הפשוטה ביותר לכך מתבטאת בתורים העצומים לסטארבאקס או מסעדות אחרות שלמען האמת, לא כל כך שונות ומיוחדות.

דוגמא יותר ברורה לכך היא "החגים". מדובר כמובן לא בחגים היפניים המסורתיים, כמו ראש השנה והאובון, אלא בימים כמו "יום האהבה" ו"היום הלבן", או "יום האם" שנחגג לאחרונה עם מבצעים מיוחדים ומוצרים מיוחדים לאמהות.

וכמה ימים אחרי יום האם, הגיע הזמן לליקוי החמה.

לא מדובר במאורע נדיר, אבל ליקויי חמה מלאים לא מתרחשים תמיד באותו אזור. לכן, ליקוי חמה מלא ייראה ביפן בפעם הבאה בעוד 300 שנה, ועוד שנתיים במקום אחר. והיפנים, בהיותם יפנים, מצאו סיבה לחגיגה.

אז התחילו למכור "ממתקי ליקוי חמה" (כמו לחם מלון כהה בקצוות), משקפיים בעיצובים מיוחדים שעלו בהתאם, ספיישלים בטלוויזיה ודיווחים חדשותיים על ההכנות בבתי הספר, ואפילו סדרת האנימה האלמותית "דוראמון" הקדישה את הפרק של יום שישי למאורע זה.
 בבית ספר יסודי אחד, למשל, הכינו טרה-טרה-בוזו (בובה שתולים כשרוצים שיהיה בהיר) ענק ותלו אותו על אחד מהקירות החיצוניים. את זה דווקא מצאתי די חמוד.

ביום הליקוי הייתי אמורה לקום מוקדם ולנסוע עם עוד כמה אנשים לחוף הים, אבל בגלל תקלה של הרגע האחרון הנסיעה התבטלה והחלטנו ללכת לאגם קטן במקום. רצתה אמא אדמה או אלוהי השמיים, ואותו בוקר היה מאוד מעונן.

ישבנו על גדות האדם וחיכינו, הרמז היחיד לליקוי המתרחש מעלינו היה השמיים הכתומים באופק.

(תמונות באדיבות פיטר קלארק)

למה העננים לא זזים מהר יותר??

 אנחנו היינו הצעירים היחידים באגם. כל השאר ויתרו והמשיכו לישון כשראו שהשמיים לא משתפים פעולה. האורחים האחרים היו מבוגרים שעשו את התעמלות הבוקר שלהם, או כאלה שבכל זאת באו לראות אם יש סיכוי לראות משהו והתלוננו שבנאגויה רואים יופי ו"רק אוקזקי, אה?"

כרבע שעה לאחר הליקוי המלא, שאותו כמובן פספסנו, השמיים מעלינו סופסוף התחילו קצת להתבהר, והצלחנו לתפוס חלק מליקוי החמה.

כמו ירח!

הרבה יותר מואר עכשיו

למרות שפספסנו את הליקוי המלא, בהחלט היה כיף לראות את חלקו. וגם יש משהו נחמד בלקום מוקדם בבוקר ולשבת על שפת אגם, עם כמה חברים ועוגת גזר.

חווית צפירה

צפירת יום הזיכרון תפסה אותי בכל מני מקומות. כשהייתי תלמידה היא תפסה אותי בכתה, או בטקס בחוץ. בבית הספר היסודי היינו שומעים שתי צפירות ובחטיבת הביניים אף לא אחת, ועמדנו לפי השעון.

כשסיימתי ללמוד, הצפירה תפסה אותי מספר פעמים בכביש. פעם אחת הייתי עם אמא, ושתינו יצאנו ועמדנו בצד הדרך. פעם אחרת הייתי באוטובוס, ומשום מה בחרתי שלא לצאת, ולעמוד במסדרון בין הכסאות עם עוד כמה אנשים.

גם באוקזקי יש צפירות. ב-6 בבוקר, ב-12 בצהריים, וב-6 בערב שוב. הן קצרות, ואני לא ממש מבינה מה תפקידן. אולי להודיע לאנשים שהגיע בוקר וצריך לקום, צהריים וצריך לאכול, ערב וצריך לחזור (לפעמים נדמה לי שאני שומעת צפירה גם ב-9 בערב, כזו שמודיעה למי שלא חזר ב-6, שעכשיו באמת צריך לחזור הביתה לאשה ולילדים).

ביום השואה לא עמדתי בצפירה. אני כבר לא זוכרת אם הייתי בבית כשהיא הייתה או לא. בכל מקרה, ביום השואה אני לא מקשיבה לרדיו. אני אוהבת את הרדיו בימי אבל, אז יש רצף שירי א"י שאני אוהבת. אבל ביום השואה השירים הם נטולי תקווה, ובסופם רק המוות. בגלל זה אני מוותרת על הרדיו וצופה בטלוויזיה, בסרטי שואה וסדרות הסטוריות.

ביום הזיכרון זה הפוך: אני צמודה לרדיו ולשירים ,אבל לטלוויזיה אני לא מתקרבת. אם אראה קצת אתחיל לבכות.

אז עכשיו חזרתי הביתה והדלקתי את הרדיו באיטנרנט (כן כסוגשל כיוונתי את היום כדי שהפעם אספיק לצפירה). בד"כ לפני הצפירה אני מתוחה, לא יודעת למה. הפעם לא הייתי כל כך מתוחה. אולי כי הצפירה היא רק בחדר שלי, רק שלי. ורק אני עומדת לשתי דקות כשבחוץ עולם כמנהגו נוהג.

עווד אחד מהימים האלה שהם שם ולא פה. ימי אבל לאומיים, ימי שמחה לאומיים, ימי שמחה משפחתיים... כל מדי דברים שקרו בזמן האחרון וגורמים לי לשבת על קוצים בכתה ולתהות מתי, מתי אני כבר חוזרת הביתה.

חוויה בפסטיבל

ביפן נערכים פסטיבלים רבים. בין המפורסמים שבהם ניתן למצוא את פסטיבל גיון שנערך בקיוטו, או את פסטיבל טקיאמה שנערך ב... ניחשתם נכון, טקיאמה. עוד לא הייתי בפסטיבל גדול, אבל יודעי דבר אומרים שמדובר במאורע צבעוני ושמח.

רוב הפסטיבלים נערכים באביב ובקיץ, כשלא קפוא בחוץ וכל יציאה מהבית לרוח השואגת ולכפור גוררת אחריה רצף קללות קצר על האקלים היפני. לעומת זאת, גם בחורף ניתן למצוא פסטיבלים מספר, כמו למשל פסטיבלי קרח (כאשר המפורסם שבהם נערך בימים אלה ממש בסאפורו, עיר המחוז של הוקאידו).

הגעתי ליפן בתחילת אוקטובר, סוף עונת הטייפונים והפסטיבלים. ועדיין, לפני כמה ימים אמרו לנו שנערך באוקזקי פסטיבל אש ששווה לראות. אז אספתי את ש', את חברתי היווניה, וידיד יפני (עם אוטו!!! לא שזה נדיר פה. כשהמפעל של טויוטה נמצא מרחק יריקה ממך לכולם יש אוטו, או עובדים במפעלי רכב. באמת) ונסענו לראות אש ותמרות עשן.

הגענו בסביבות שבע בערב, עברנו מספר דוכנים מתבקשים של טאקויאקי, אוקונומיאקי, וממתקים (לא הטאיאקי האהוב שלי, לצערי), עלינו בגרם מדרגות די תלול והגענו למקדש. צפינו במשך כשעה במזמורי תפילות וטקסי טיהור שדים, עד שהתחיל החלק המעניין, שנמשך לצערי רק כעשר דקות: כמה גברים לבושים לבן התרוצצו על רצפת המקדש, נושאים לפידי קש גדולים ובובות שדים ומנופפים בהם באופן שגרם לנו לתהרות איך מקדש העץ לא נשרף עד הייסוד.

ביציאה פגשנו עוד חברים מהמכון שבאו לראות את הטקס, ואז יצאנו לשתות.

היה קצר וקר אבל בהחלט שווה את זה.

חוויות בראש השנה (האזרחית)

"אם תלכי למקדש בודהיסטי בליל ראש השנה (ביפנית: Oshougatsu), תוכלי לשתות סאקה. גם מצלצלים בפעמון 108 פעמים!" אמר לי ט' היפני שגר בארץ כבר כמה שנים. נשמע מעניין, חשבתי. בינתיים היו לי רק תוכניות לבקר במקדש בבוקר ראש השנה האזרחית, עם אחד היפנים שהכרתי באוקזקי. אבל אם יש טקס כלשהו, למה לא לראות?

באוקזקי אמורים להיות הרבה מקדשים, אבל בכל שלושת החודשים שאני פה, נתקלתי אולי בשלושה. פתחתי את "גוגל מפות" וחיפשתי מקדשים בקרבת דירתי. איך מחפשים מקדשים במפה? זה פשוט מאוד: מחפשים צלבי קרס (הפוכים, תירגעו. הנאצים לא המציאו את הסמל הזה). זה נראה בערך כך:

המקדשים הבודהיסטיים מוקפים באדום, השינטואיסטיים בירוק

בחרתי מקדש שנראה לי יחסית קרוב, ושדרך ההגעה אליו לא מסובכת במיוחד (ממשיכים בכביש עד נקודה מסויימת, ואז פונים ימינה). עליתי על אופניי בעשר וחצי בלילה, והתחלתי לחפש. עברתי רמזור ועוד רמזור, ולא מצאתי את הפנייה הנכונה. מעבר לכך, הרחובות ביפן די חשוכים בלילה; אם יש תאורה, היא חלשה למדי, והמנורות לא קרובות אחת לשנייה. בשתי מילים: לא נעים.

נכנסתי לקומביני. בטח שם הם יידעו, חשבתי. אבל לא. "תלכי לקומביני שמעבר לכביש", אמר לי המוכר. "שם יש כמה אנשים, בטח אחד מהם יידע". כעצתו, נסעתי לקומיביני השני. גם שם לא ידעו, ואפילו הראו לי מפה ושאלו אותי איפה זה אמור להיות. המפה שהם הראו לי הייתה די שונה מהמפה שהייתה לי בראש, והכל היה כתוב ביפנית (מפתיע), ובקנג'י, ובכלל אין סימוני כבישים...

"אם אתה מכיר מקדש אח זה גם בסדר", אמרתי לבעל החנות, שניסה לעזור לי. "אני רק רוצה לראות את הטקס שמכים בפעמון".

"אה," הוא ענה. "אם ככה, תפני ימינה בקומביני פה... ואז עד הסוף שמאלה. יש שם מקדש די גדול, תוכלי לראות אותו מרחוק. הם עושים שם את הטקס". לא נראה מסובך מדי. הודיתי לו ופניתי לדרכי החדשה. למרות שמדובר ממש בשכונה שלידי, מדובר בצד שמעולם לא ביקרתי בו. היה חשוך ושקט, ומרחוק ריח עשן נישא ברוח. המשכתי לפי ההוראות עד שנגמרו הבתים ופינו מקומם לשדות אורז וטרקטורים דוממים. מצאתי נקודה באופק ואמרתי לעצמי, שאם אגיע לשם ולא אראה את המקדש, אחזור אחורה ואוותר.

הגעתי לנקודה שדמיינתי, ולא רחוק ראיתי אורות, ועשן מיתמר ממדורה גדולה. היה זה המקדש שחיפשתי. החניתי את אופניי בחנייה הריקה ברובה, ונכנסתי דרך שער האבן. ליד המקדש עמדו חבורת גברים מבוגרים והבעירו מדורה גדולה. הם ראו אותי ובהו קצת, שאלו אחד את השני בצחוק מי מדבר אנגלית. נעמדתי ליד השולחן שהעמידו ושאלתי, כמובן לא באנגלית, אם הם מכים בפעמון.

"לא, לכאן באים אחר כך", אמר לי אחד מהם. "בשביל הפעמון יש מקדש בצד השני... את עם אוטו?"

"לא, אופניים", עניתי, והוא צחק. "אופניים! אופניים..." הוא התחיל להסביר לי איך להגיע, ואז זקן אחר הציע ללוות אותי לשם, כי גם לו יש אופניים.

אם כבר, אז כבר, חשבתי לעצמי, ושאלתי אותו אם הוא מכיר את המקדש שחיפשתי קודם ואף אחד לא ידע איפה הוא. "כן!" קרא. "על זה אני מדבר!" יצאנו מהמקדש ודיוושנו בין שדות חשוכים, דרכים צרות, ושכונות-לא-שכונות. בכל מדינה אחרת אולי הייתי חוששת, אבל כל אותו זמן בראשי רצו סיפוריי חבריי הזרים ביפן, על איך מישהו פעם הסיע אותם לאיזה מקום, ליווה אותם לאיזה מקום, מצא מישהו אחר שיסיע אותם...

ואכן, בסופו של דבר, הגענו למקדש קטן ושומם. הזקן חלץ נעליו בתחתית המדרגות והורה לי לעשות את אותו הדבר. "אין אף אחד, עוד מוקדם", אמר, וכשקראתי את קריאת ההתפעלות היפנית הטיפוסית, הוא צחק ואמר לי שזה בסדר.

נכנסתי למקדש והתיישבתי על מחצלות הטטמי ליד התנור. "בקרוב יבואו אנשים", אמר לי הזקן, ויצא חזרה למדורה.

ישבתי שם כמה דקות. השעה כבר הייתה 23:15, ובשלב מסויים נכנס בחור צעיר, ראה אותי ועשה פרצוף מופתע, ויצא החוצה. לאחר עוד כמה דקות ראיתי אור מדורה מבחוץ, והנחתי שבאו אנשים, אז יצאתי שוב.

הייתה שם סבתא, אישה מבוגרת, ואותו בחור צעיר ממקודם. נעמדתי ליד האש שהבעירו ובהיתי בפעמון הגדול, שעמד שם מאיים. הם המשיכו בהכנות, עד שפנה אליי הבחור ושאל מאיפה באתי. התחלנו לדבר קצת, על המנהג, על הטקס, עד שהגיעה השעה לצלצל בפעמון. מסתבר שבמקדשים שבמרכז העיר כבר לא עושים את הטקס הזה כי זה מרעיש, אבל המקדש הזה נמצא פחות או יותר בשומקום, אז זה בסדר. ב-23:40 עלה למעלה הבחור והחל להכות בפעמון. הצליל הרם והמהדהד פילח את דממת הלילה והעלה חיוך קל על פניי.

"את רוצה לנסות גם?" שאלה אותי האישה. הנהנתי והכיתי כמה פעמים. בהתחלה חשבתי שנזירים בודהיסטיים אחראים לצלצולים, ואולי זה עוד כך במקדשים הגדולים יותר, אבל פה היו אחראים לכך אנשי השכונה. אחרי שסיימו להכות קיבלו שקית ממתקים.

אני מכה בפעמון

שקית הממתקים

"בדרך כלל כזה ריק?" שאלתי.

"לא", אמרו לי. "דיירי השכונה שומעים את הפעמון ואז באים". ואכן, לאחר כמה צלצולים התחילו להגיע דיירי השכונה ולעמוד בתור, ממתינים לתורם להכות. המשכתי לעמוד שם ולהביט בפעמון ובאנשים הזורמים פנימה, למקדש ולחצר, ומאחלים זה לזה שנה טובה. בשלב מסויים נעמד לידי אחד מהם, אדם בטח בשנות השלושים או הארבעים לחייו, מחזיק בידו פחית בירה ונשימתו מצחינה מעוד כמה ששתה לפני שהגיע.

"קר," אמר. "קר", אמר שוב. "קר", אמר פעם שלישית, הפעם רוכן לעברי.

"נכון", עניתי, והמשכתי להביט בפעמון.

"כבר הכית בפעמון?" שאל.

"כן".

"כמה פעמים?"

"שש בערך?"

"הו!"

ואז הלך לדבר עם הבחור הצעיר. קצת אחרי 12 בלילה הם סיימו לצלצל 108 פעמים, ואז לקחתי את אופניי בכוונה ללכת למקדש הקודם עם המדורה. "את יודעת את הדרך?" שאלה אותי האישה. עניתי שלא, ואז הם מצאו גבר עם משקפיים, שגם בא עם אופניים ורצה ללכת לשם.

"זה מסוכן בשביל בחורה להסתובב לבד בלילה. תהייה שומר הראש שלה!" אמרו לו וצחקו, גורמים לו לאי נוחות. אבל הוא כן נסע אתי, והלכנו למקדש.

"מאיפה את מכירה את קאזומה?" שאל אותי.

"קאזומה?" שאלתי בחיוך. "אני לא מכירה שם אף אחד. גם למקדשים אני בקושי יודעת איך קוראים", עניתי, והוא התפלא.

היה מעניין לדבר אתו: רוב היפנים לא יודעים כלום על ישראל, או מערבבים כל מני עובדות, אבל הוא ידע פחות או יותר במה מדובר, וגם הכיר די טוב את ההיסטוריה היפנית. ביקרנו במקדש, ואז הלכנו למדורה לשתות סאקה קר, ואמזאקה (מן סאקה חם ללא אלכוהול שיותר מזכיר מרק).

באחת בלילה חזרתי הביתה, מצחינה מעשן אך מרוצה.

חוויות משפחה II

היום התעוררתי לבוקר השני (והאחרון) שלי אצל המשפחה המארחת.

בלילה לפני שאלתי מתי לקום, ומיוואקו-סאן אמרה לי שאקום בשמונה. וכך עשיתי. בשמונה ורבע ירדתי למטבח, ושם כבר חיכתה לי ארוחת בוקר שכללה חביתה, נקנקייה קטנה (שלא אכלתי), לחם ופירות. אה, וחלב חם. בזמן שאכלתי גם אב המשפחה ירד לאכול, ואז מייד נעלם לחדרו.

ביקשתי לצלם קצת את הבית, ומיוואקו-סאן אמרה שאפשר. ביקשתי לצלם גם את החתולה החמודה, ומיוואקו-סאן אמרה שזה בטח יביך אותה, היא תחשוב שהיא מכוערת. אני בחיים לא אבין את היחס פה לחיות, בחיי. אבל הבנתי את הרמז ולא צילמתי. גם לא בסתר.

לאחר מכן אני, מיוואקו-סאן והסבתא התחלנו להכין מוצ'י.

האורז במכונה, לפני שהוא הופך למוצ'י

טעים, אם כי דביק

בזמן שהכנו, הסבא הגיע להכין לו ארוחת בוקר. הוא הפעיל את מכונת הקפה והטוסטר, ואז גרם לקצר. גם מיוואקו-סאן וגם הסבתא אמרו בקול בכייני קמעה שזה לא בסדר, שזה מפריע, שהקצר בגללו. חשבתי שזה קצת מוזר. זו לא באשמתו ממש, הרי. הוא לא ידע. וגם אם כן - בסך הכל קצר. לא מתים מזה...

לצערי (או שלא, כי זה די משמין), אכלתי רק מוצ'י אחד ממולא באנקו (ממרח שעועית מתוק). את השאר טבלנו במיץ דאיקון, באצות, ועוד משהו ששכחתי את שמו:

בזמן שאכלנו דיברנו על קימונו, ואמרתי שנרשמתי לשיעור לבישת הקימונו בימאסה, אבל היו מעט נרשמים, אז הוא בוטל. "יש לי הרבה יוקאטות (קימונו לקיץ)!" אמרה מיוואקו-סאן. "רוצה למדוד???".

סבבה, למה לא.

אני מול הטוקונומה

בערך באותו זמן גיליתי שעליתי לרצפת הטטמי עם נעלי בית ביום לפני, כשכנראה לא הייתי אמורה. אופסי. מי יודע עוד כמה טעויות נימוסין מטופשות עשיתי. אמרתי תודה, אמרתי שמעניין, שכיף, אבל כל הזמן הרגשתי כאילו אני לא מצליחה לבטא את עצמי כמו שצריך, כאילו אני נשמעת מזוייפת.
זה בעיקר, נדמה לי, בגלל הדרך היפנית לומר דברים: לא ישיר, בצניעות.
קצת קשה לי עם זה.

לאחר מכן אני ומיוואקו-סאן הלכנו לטייל במקדש אוסו-קאנון שבנגויה.

מאוד יפה, ויש שם הרבה חנויות שנראות קצת כמו שוק, אבל המחירים ממש לא. באמצע הטיול ישבנו לשתות קפה, ואז הלכנו לאכול צהריים - קאטסודון (מן שניצל חזיר) ברוטב האצ'ו-מיסו, במסעדה די מפורסמת בנגויה. בכלל, המאכל הזה די מפורסם במחוז אייצ'י - מוסיפים את הרוטב הזה רק פה, מסתבר.

עמדנו בתור עשרים דקות בערך, ואז ישבנו לשולחן. הזמנו לפני, אז האוכל הגיע יחסית מהר: צלחת עם קאטסודון, קערית אורז, ומרק מיסו.

בנוסף ל-OCD שצץ בחיי לעיתים, אחותי הגדולה אומרת שאני בטח סובלת גם מ-DCD. כשהייתי קטנה כל הזמן הפלתי ושברתי דברים.
כנראה שזה עוד לא עבר לחלוטין, ולכן כשהרמתי את קערת המיסו היא פשוט... החליקה לי מהיד והכל נשפך על השולחן באופן שהיה גורם לאבי היקר לומר בקול גדול: "איזה קלוצית!".

אכן, קלוצית לחלוטין.

והשולחנות סביב, ובאי המסעדה כולם, פשוט בהו בי ובבלאגן שגרמתי לו, כאילו בחייהם לא ראו דבר שכזה. באופן כללי המבטים שנועצים בי פה כל הזמן לא נעימים כל כך, אז בכלל. מקווה שסלחו לי.

לסיום, מיוואקו-סאן לקחה אותי לסיבוב על גלגל ענק.

גם את השיגעון לגלגלי ענק אני לא אבין לעולם.

לסיכום: היא ממש כיף ומעניין. אני בהחלט מקווה שיזמינו אותי שוב!

חוויות משפחה I

היום באתי לבלות את סוף השבוע אצל משפחה מארחת באוקזקי (Home Visit). ביקשתי בעיקרון משפחה עם ילדים, וקיבלתי זוג הורים+בן בן 27 שגר בבית+סבא וסבתא. מילא. לפחות יהיה מעניין, חשבתי.

ובהחלט מעניין!

כשיצאתי מהבית לכיוון המכון (משם אספה אותי אם המשפחה) ירד גשם והייתה רוח. הלכתי עם המטרייה שקניתי בחנות 100 ין, ואחרי עשרה צעדים הפלסטיק התעופף לו ברוח ונותרתי עם השלדה בלבד. הייתי יכולה לחזור לקחת עוד מטרייה, אבל למה? ייקרה אותו דבר.
אז המשכתי ללכת (אני לא רוכבת על האופניים בגשם). ההליכה אורכת כעשרים דקות, וכשהגעתי הייתי די נוטפת מים. "כמה נורא", חשבתי. "היפנים, גם עם האובססיית צננת שלהם, וגם ארטיב למשפחה את הכל... לא נעים..."

כשנכנסתי למכון, אם המשפחה, מיוואקו-סאן, ראתה אותי ופניה לבשו ארשת מזועזעת. "קצת נרטבתי", הצלחתי לומר.
"זה לא קצת", ענתה.

הלכתי לזרוק את המטרייה בפח של "הזבל הלא נשרף" שבקומה הרביעית, ואז נסנעו אליהם הביתה. מיד כשנכנסו לאוטו היא אמרה שאין לה מגבת, חיפשה מסביב, הוציאה מטפחת והתחילה לנגב לי את הפנים בבהילות. "זה בסדר!" אמרתי והתחלתי לייבש את פניי בעצמי.

הגענו אליהם הביתה, וכשנכנסתי היא הודיעה קבל עם ועדה שהנה, הגיעה הישראלית. הבית ישן יחסית, ומאוד יפני. יש כל מני חדרים עם מרצפות טטאמי, ובאחד החדרים יש טוקונומה ו-Butsudan (מי שאין לו כוח להיכנס לקישורים: מן פינת אומנות וזן כזאת, ומקדש לאבות המשפחה). הבית גם נורא מבולגן: בקושי יש אמצעי אחסון, ונדמה שהכל זרוק איפה שיש מקום. בערך כמו הדרך שבה שותלים פה שדות אורז: "מישור? מעולה! נשתול שדה!"

טוקונומה ובוצודאן

בעיקר מדברות אתי האמא והסבתא. הן הסבירו לי על הבית, על כל מני מנהגים (בעיקר על אלים וכו'), והאם כבר תכננה אתי תוכניות למחר (איפה נטייל, מה נכין). הסבא, האבא והבן מדברים בנהימות ומלמולים (מצד שני, יכול להיות שזה הניב המקומי).

הלכתי לעזור בהכנות לארוחת הערב (כלומר, ירדתי למטה והאם שלחה את הסבתא לשעשע אותי). הן תיחקרו אותי הרבה על מה אכלתי, ומה לא, ואז נתנו לי לטעום נאטו, השעועית הרירית המוזרה שכולם שונאים. לא היה כזה מגעיל כמו שכולם עושים מזה, האמת, אבל גם לא מי יודע מה. ויתרתי אחרי שני ביסים.

לפני שישבנו לשולחן הסבתא לקחה מנחת אורז (בחמש צלוחיות קטנות. וכוס תה) לבוצודאן והתפללה. 

לארוחת הערב הכנו סוקיאקי. היה טעים. כולם אכלו עם מקלות האכילה שלהם, ולמרות שהיו רזרבות (נדמה לי), אני קיבלתי חד"פ. בזמן הארוחה הסב שאל איפה זה ישראל, בכלל. האב נהם תגובה, ואני אמרתי שישראל נמצאת ליד מצרים. "אה!" אמרה הסבתא כנזכרת, "יש שם את רצועת עזה! הרבה אנשים מתים שם, זה נורא".
ואני, מה אני אמורה להגיד? "כן, זה קצת... עזה זה... כן, זו בעיה", אמרתי. למזלי הדיון לא גלש מעבר לזה.

היה מאוד מעניין לראות ארוחה יפנית. בתחילה חיכיתי שכולם יישבו לשולחן כדי לאכול. הסב כבר לקח מנה, ואז האם אמרה לי שאוכל. אז לקחתי חתיכת בשר, ומייד כששמתי אותה בצלוחית שלי האב לקח את החלק שלו. כנראה שחיכה לי. אופס.

סוקיאקי, מסתבר, טובלים בביצה נאה. אני לא חושבת שיצא לי לאכול ביצה נאה. האם נתנה לי קצת מהביצה שלה, שאטעם. היה בסדר, האמת, אבל לא רציתי לגרום לקיבה שלי צרות, אז לא הוספתי יותר.השתייה מגיעה  רק בסוף הארוחה: את התה מוזגים לצלוחית האורז. אני קיבלתי את שלי בנפרד, כי האם הביאה לי תה מתוק יותר.
האב גם שתה קצת סאקה. כמה יפני!!!

אחר כך מיוואקו-סאן ואני פרשנו לאחד החדרים (הסלון? אני לא בטוחה) והיא המשיכה לפטפט אתי ולבדוק איפה אפשר לטייל. קצת מעייף, לדבר ולהקשיב כל הזמן לשפה שאני עדיין לא הכי מסתדרת אתה, אבל יופי שיוצא לי לדבר עם יפנים. בדרך כלל אני מוקפת בדוברי האנגלית והעברית, שזה נחמד לכשלעצמו, אבל צריך להתאמן עם מישהו.

אני מרגישה שחוץ מלבקש ללכת לשירותים, לא נעים לי לבקש דבר. מיוואקו-סאן מבקשת בשבילי: "אולי תדברי עכשיו עם ההורים שלך? אולי תתקלחי עכשיו? אולי תראי טלוויזיה עכשיו? אולי תשתי קפה עכשיו?" וכו' וכו'.

חתולת המשפחה, קוקו-צ'אן (גורה בת חודשיים), מארחת לי לחברה רצוייה ביותר.

מחר יהיה מעניין. יהיו גם תמונות.

אני מקווה.

חוויות עם איצ'יקאווה-סאן

"קצת מבאס אותי העניין הזה שבסופי שבוע כולם לומדים ולא רוצים לטייל. זה או זה, או שכולם כבר היו ביפן ורק אותי מעניין לראות את האטרקציות הגדולות..." התלוננתי בארוחת הצהריים באזניי ש' וג', חבריי דוברי שפת הקודש.

"למה שלא תלכי עם איצ'יקאווה-סאן? הוא רוצה ללכת ביום ראשון לראות את השלכת", אמר לי ש'.

עד היום לא ידעתי מי זה איצי'קאווה-סאן. חשבתי שהוא אחד העובדים במשרדים של ימאסה, ושהוא מארגן טיולון עם כמה סטודנטים שהוא מכיר. שלחתי לו מייל ושאלתי אם אפשר להצטרף. הוא אמר שכן, כמובן, ואז הבנתי שאני בעצם לבד בסיפור הזה. לא רציתי שיהיה מוזר מדי (בכל זאת, אני לא מכירה אותו ולאחר מכן גם התברר לי שהוא די מבוגר), אז הזמנתי את אחד האמריקאים שיבוא אתי.

וכך היום בבוקר הלכתי להיפגש עם האמריקאי ואיצ'יקאווה-סאן. איצ'יקאווה-סאן אחראי על ניקיון המעונות. הוא אדם מבוגר, מתקרב ל-60 (אם לא כבר אחרי), שיערו לבן, ושן תותתבת כסופה בקידמת פיו. נכנסנו לטויוטה שנת 95 שלו ונסענו לחפש את עלי השלכת באזור הסובב את אוקזקי.

לפני שהגעתי ליפן חשבתי שרק האביב אהוד פה, ושרק לו מצפים. אבל הסתבר לי שבסתיו כל העצים נצבעים אדום, וגם זה מראה מאוד יפה. הבעיה: ההתחממות הגלובלית לא פסחה גם על ארץ השמש העולה, ולא היה יותר מדי קר פה בזמן האחרון, אפילו שכבר נובמבר. לכן, הרוב עדיין ירוק.

"אתם רוצים אפרסמונים? אני אתן לכם אחר כך, יש לי הרבה", אמר איצ'יקאווה-סאן לאחר שנסענו כמה דקות.

בהתחלה הגענו לפארק המזרחי של אוקזקי, ושם הייתה שדרה ירוקה ויפהפיה. "בשלכת הכל אדום!" אמר איצ'יקאווה. "חבל, הכל ירוק עדיין..."

לאחר מכן נסענו לפה ולשם, בין כפרים ועיירות קטנות, וחיפשנו את השלכת. חלק מהעצים היו כבר אדומים וצהובים, וזה אכן היה מאוד יפה. אבל גם הדרך עצמה, שהתפתלה בחורשות וביערות, ולצד נחלים ושדות, גם היא הייתה מקסימה בעיני. הנחלים והמפלים הקטנים, הירוק, הכפר, המשפחות, הכל היה מאוד יפה. ככה יפן - יוצאים מהעיר וזה מה שרואים.

"שלחתי מייל ל-20 סטודנטים. אף אחד לא רצה לבוא. הם בטח עסוקים. אולי זה מעצבן אותם", אמר לנו.

הגענו לעמק מפורסם (Korankei Gorge), מלא במשפחות וקבוצות מטיילים, כולם מחפשים את הסתיו ולא כל כך מוצאים. "חבל, חבל", אמר איצ'יקאווה בעודו מתרוצץ. "בשלכת הכל אדום. חבל, עכשיו לא רואים. זה לא מרגש כמו שזה אמור להיות. חבל!" ניסינו להסביר לו שלא נורא, שגם בלי זה הכל מאוד יפה, אבל הוא בשלו.

הוא כבר רגיל לנוף הירוק.

גם זה היה בעמק

"יש שדה ליד בית הספר. יש שם חצילים, פלפלים... בקיץ יש אבטיחים! אפשר לקחת את האבטיחים ולהכות בהם בקיץ. אבל הם לא באים".  אמר לנו כשעזבנו את המקום.

עשינו עוד מסלול, מוקף עצי במבוק ונחלים. היה ירוק, היה יפה. טיפסנו במדרגות כדי  להגיע למזבח קטן, על בטן ריקה (כי לא מצאנו קומביני לקנות בה כדורי אורז, או משהו אחר לאכול), וגילינו שלא רואים משם את הנוף. לא נורא, העיקר הדרך.

התחלנו בדרכינו חזרה. "הם לא באים לקחת. השדה נמצא ליד בית הספר, אבל הם לא באים."

נכנסנו לאוקזקי. הדרכים היו פקוקות, וזה הרגיש כאילו עמדנו יותר מאשר נסענו. "בטירה הייתם?" שאל.
 אמרתי שכן, אבל האמריקאי אמר שהוא לא היה. איצ'יקאווה-סאן נסע עד לטירה כדי שהאמריקאי יוכל לצלם תמונה, שבסוף לא הצליחה כל כך. "לא נורא", אמר.

"אני לא מבין למה הם באים לקחת".

ואז הוא לקח אותנו לשדה, שאכן נמצא מרחק יריקה מבית הספר. הרוב היה יבש, אבל היו חצילים, ובצלים ירוקים, ובטטות, ועגבניות, ובזיליקום, וכרוב, ועוד דברים שלא זיהיתי. איצ'יקאווה-סאן קטף כל מני דברים ושאל אם אנחנו רוצים. האמריקאי לקח, ואני, שהייתי רעבה וכבר חסרת סבלנות, סירבתי בערך-בנימוס (אני מקווה) בתירוץ של "אני לא אוהבת חצילים. לא, אני לא אוכלת בזיליקום". למרות שבעיקרון כן, אבל ידעתי שאם אקח רוב הסיכויים שזה יירקב במקרר. "את די בררנית", אמר לי. חייכתי.

בסוף (אחרי עצירה בשדה נוסף לקטוף רימונים) הוא החזיר אותנו לנקודת האיסוף. "היה כיף," אמרנו.

"תשלחו לי תמונות" ביקש. "ותבואו לשדה".

חוויות בית ספר

בשבוע שעבר יצאה קבוצה במסגרת המכון להיפגש עם תלמידים בחטיבת ביניים. חטיבת הביניים של TOKIWA נמצאת כנראה עדיין בתחומי אוקזקי, אבל במקום מרוחק יותר. נסענו במכוניות של צוות המורים לשם, ולאחר כרבע שעת נסיעה הנוף העירוני התחלף בהרים ירוקים, עצי במבו, נחלים ומפלים קטנים.

בית הספר ממוקם במקום מאוד פסטורלי, והוא יפה וחדש. בכניסה חיכה לנו המנהל ולחץ את ידינו, כי אנחנו הרי זרים ולקוד לא יודעים כלל. בכניסה, כנהוג, חלצנו נעליים ושמנו אותן בתאים מיוחדים, מהם לקחנו נעלי בית. סוגשל.

משום מה לרוב החבר'ה שבאו לא הייתה בעיה, אבל לחלקנו (ואני ביניהם) הנעליים היו קטנות מדי והיה קצת קשה ללכת בהן. בתחילה הובלנו למין לובי, שבו חיכו לנו ממתקים על השולחנות, קפה ותה. ישבנו ופטפטנו קצת בינינו לבין עצמינו, כשהגיע איש צוות והסביר כיצד דברים יתנהלו.

לאחר מכן כל אחד קיבל שלט שבצידו האחד כתוב שמו ומהיכן הגיע, ובצד השני יש מספר. את השלט תלינו על הצוואר, ואז הובלנו, בשורה מסודרת וממוספרת אל אולם הספורט, שם חיכו לנו כל מאה התלמידים הלומדים בחטיבה.

הם ישבו באותה הצורה על רצפת העץ, חלקם על קלסרים, ומחאו לנו כפיים. הבנים בתלבושת השחורה המסורתית, והבנות במדי המלחים שלהן, שבניגוד לאנימה לא היו קצרים בכלל. להיפך, אם תלך אחת מהן ברחובות מאה שערים ישאלו אותה הבנות לאיזה סמינר היא הולכת. ואם היא תבוא עם עניבה הן יאמרו לה: "בת ישראל כשרה וחסודה לא הולכת בלבוש גברי". (הערה: לאחרונה נודע לי שאוקזקי יוצאת דופן, וברוב המקומות כן, החצאיות קצרות ממש).

המנהל הגיע, וגם בישיבה היה על התלמידים לקוד. כמו להימתח להקשב. המנהל קרא לעצמו ניוטון, וחבש פאה צהובה ואף צהוב. מה הקשר? גם אני לא הבנתי, אבל שיהיה.

הפעילות החלה. כל אחד אמר את שמו ומאיפה הוא בא בשפת האם שלו, ולאחר מכן על התלמידים היה לנחש מי הגיע מאין. הם לא עשו זאת בקלות. ש', אחד הישראלים פה, היה שם גם והם מיד ניחשו מאיפה הוא. בקשר אליי לקח להם יותר זמן. מישהי הגיעה מהונגריה, אז בכלל הם לא ידעו.

נחמד לדעת שאנחנו יותר מפורסמים מההונגרים!

לאחר מכן הושיבו אותנו בקצוות האולם, והתלמידים חולקו לקבוצות. כל קבוצה עברה בין זר לזר ושאלה אותו שאלות.

קבוצה 1

בנים, כתה ז' או ח'. הציגו עצמם באנגלית ולחצו לי את היד.

Hello, I'm XXX, nice to meet you!

נא לדמיין זאת במבטא יפני כבד. כלומר: Harro, I'mu XXX, naisu tsu meetsu yuuuu.

לאחר מכן הם קראו מדף, ושאלו אותי כל מני שאלות. Do you know sushi? Do you know sukiyaki?

בין אם אמרתי כן ובין אם אמרתי לא, הם הסבירו לי במה מדובר. גם כשאותו המאכל כבר נאמר קודם, הם הסבירו שוב. כאילו הם לא מבינים מעבר לדף, כאילו גם מה שכתוב בדף הם לא מבינים.

אחד הבנים שאל אם אני מכירה נאטו (מאכל שעועית יפני דביק). אמרתי שכן. "אני אוכל את זה ביום שני", אמר באנגלית עילגת. "רק בשני?" שאלתי ביפנית. "כן", ענה.

טוב. שיהיה לבריאות.

אני והקבוצה

קבוצה 2

הקבוצה השנייה הייתה חבורת בנות. אמרו את שמן באנגלית ולחצו לי את היד. "Do you know Origami", שאלו. אמרתי כן, ואז הן ניסו להסביר לי כיצד להכין ציפור.

אני ועדינות ודיוק לא הכי מסתדרים, אז קצת הסתבכתי. אחת הבנות כל הזמן אמרה "Pass me", ואז סידרה לי את הטעויות. בסוף קיבלתי את הציפור מתנה, אבל היא אבדה לי.

קבוצה 3

שוב בנים. שאלו מה אני אוהבת. רק כשדיברנו על אנימה הם עשו פרצופים של מבינים. אחד הבנים טען שהוא אוהב סיילור מון, אבל קשה לי להאמין.

אולי.

בסוף כל קבוצה הודתה לי וקדה קידה.

לאחר מכן, יצרנו מעגל גדול בתוך האולם, החזקנו ידיים, והם שרו לנו שיר ונענעו את ידיהם אחורה וקדימה. חלקם יותר בהתלהבות, חלקם בפחות.

מחזיקים ידיים ושרים

נפרדנו מהם (אני וש' קדנו קידה כשחקנים. בכל זאת, זו הייתה סוגשל הצגה), והלכנו לחדר כלכלת הבית כדי לאכול ארוחה שבישל המנהל. החדר היה גדול ונקי, עם כיריים, כלי חרסינה, ובובות שהכינו התלמידים בעצמם.

האוכל, כמיטב המטבח היפני, הכיל דגים (בצבע סגול. וורוד זוהר) ובשר לרוב. היה טעים? לא ממש, אבל לא נורא.

כשעזבנו, קבוצת בנים רצה החוצה ונופפה לנו לשלום.

היה מרתק.

(ותודה לפייסבוק של ש' על התמונות).

כולנו עם התלמידים

חוויות זבל - עדכון

טוב, זרקתי את כל השקיות. לא ראיתי שקיות פלסטיק או נייר בתחנה, אבל מה אני יודעת. שמתי הכל במקום אחד והלכתי.

בדרך למכון ראיתי שבעצם יש תחנות נפרדות למען השם ולא מרכזים הכל במקום אחד. כלומר, הייתי צריכה לקחת את הנייר והפלסטיק למקום אחר.

רציתי לבכות מייאוש, ואמרתי "די, אני אזרוק אותן במקום אחר וזהו".

חזרתי הביתה, וגיליתי להפתעתי שהשקיות לא היו שם. מישהו לקח אותן. אם זה היה אזרח חביב שתיקן את טעותי, או עובדי הזבל, אין לי מושג. בשבוע הבא אברר איפה התחנה השנייה.

אני רק מקווה שלא יענישו את האזור באופן קולקטיבי, וידלגו על יום זבל, כמו שאמרו לי שיכול לקרות (אומנם לא הבנתי אם זה היה בצחוק או ברצינות).

נ.ב
פלסטיק לא נקי הוא בעצם זבל נשרף. מסקנה: הייתי יכולה להיפטר מחצי מהדברים שבשקית הפלסטיק כבר ממזמן :(

חוויות זבל

אני חושבת (אבל כבר לא בטוחה) שהייתה זו שפרה הורן בספרה "חוויה יפנית" שכתבה על סיוט הפרדת הזבל ביפן. במיוחד אני זוכרת שנאמר, שאם נמצא משהו שלא אמור להיות בשקית המיועדת, לא היו לוקחים אותה, ועל בעל הבית היה לקחת אותה חזרה ולהבין מה לא בסדר.

באתי מוכנה לכך. אבל כנראה שכל ההכנות בעולם לא מספיקות.

חלק מהחבר'ה שבאים ללמוד בימאסה (המכון בו אני לומדת), גרים במגורים שבהם יש רק להפריד לזבל נשרף וזבל לא נשרף.

אבל במגורים שלי אין את הפריווילגיה הזו. לא ולא. אני צריכה להפריד. הכל ואז חלק מהכל. ואפילו שהסבירו לי, ואפילו שקראתי, אני עדיין לא מבינה בדיוק איך זה הולך.

נתחיל מכך שאני צריכה לקנות שקיות מיוחדות של העיר אוקזקי בסופר. וההפרדה הבסיסית עובדת כך:

זבל נשרף - אוכל, בגדים, נייר, דיסקים (כן. אני גם לא מבינה למה).
נייר - קרטונים ועטיפות של מתנות. או משהו כזה. אבל לא קרטוני חלב או מיץ, חלילה וחס.
בקבוקי פלסטיק - אבל בלי העטיפה והפקק.
סתם פלסטיק - הנעטיפה והפקק של הבקבוק. וכל פלסטיק אחר.

ואז כמובן יש זבל גדול, זבל מסוכן, פחיות, זכוכיות ומה לא. את הזבל יש להוריד ביום המיועד, לפני 8:30 בבוקר, לפי הטבלה הזו:

פעמיים בשבוע זבל נשרף. פעם בשבוע דברים אחרים.

אז כרגע זה מה שיש לי בדירה:

מימין: הבקבוקים. משמאל: זבל נשרף.

מימין: הפלסטיק. משמאל: הנייר\קרטון

(הן מלאות כי פספסתי את יום האיסוף בשבוע שעבר, לעזאזל)

במרכז: הדברים שאין לי מושג מה לעשות אתם, ולכן הם שוכבים בשקית עם הורוד.

אני רק מקווה שייקחו לי את השקיות מחר. אז אני גם אוכל לצלם את הדירה!! אם לא לוקחים לי את השקיות אני הולכת לזרוק אותן במגורים עם ההפרדה המגוחכת, איפה שהם יכולים לזרוק מתי שהם רוצים ובאיזו שקית שהם רוצים, אם בכלל (זה מה שעשיתי אחרי שלושה ימים, כי הפרדתי רק לנשרף ולא נשרף בהתחלה, ואני לא מחטטת בזבל של עצמי. לא).

נקודת האור: "מרכז המיחזור" (לשם הולכות השקיות הארורות) נמצא ממש מתחת לבית. 

הקוראים הנכבדים מוזמנים להתרשם מהתקנות באתר של העירייה, שמתורגם על ידי גוגל טרנסלייט או משהו בסגנון (וזה התרגום הרשמי): החיים בזבל