דברים שהסתדרו לגבי הנסיעה ליפן

טוב, לא בדיוק דברים, יותר דבר:

אישרו לי ויזה!!!
 
האמת שידעתי שהתשובה אמורה להגיע בסוף החודש, אבל רק ביום-יומיים האחרונים התחלתי להרגיש די מתוחה לגבי כל העניין. כל כך הרבה דברים לא הסתדרו לי עם יפן השנה, כל כך הרבה דברים השתבשו. דברים שהייתי בטוחה שנמצאים לי בכיס ובסוף הסתבר שהם היו בכיס של מישהו אחר, ואילו את הכיס שלי דחפו למקום השלישי בדירוגים, מסיבות ששמורות עם האוניברסיטה (וחלקן לא, אבל לא ניכנס לזה).
התחלתי להגיד לעצמי שבטח גם ויזה לא אקבל, מן ניסיון אומלל לנסות להוריד ציפיות כדי לא להתאכזב. שוב. נכון שלא הייתה סיבה שלא יאשרו לי ויזה, אבל באותה מידה גם לא הייתה סיבה שלא ייתנו לי מלגה.
נחשו מה קרה?

בכל מקרה, עכשיו אני כבר יכולה באמת להתחיל להתארגן, ולסגור את כל הפינות הפתוחות, שחיכיתי לויזה כדי לאטום אותן.
כמובן שה-OCD שלי עדיין לא נותן לי מנוחה, ואני יעדיין חושבת על כל הדברים שיכולים להשתבש החודש. ויש הרבה, באמת.

אני צריכה למצוא תעסוקה.

מקווה לטוב,
Japaniza

דברים שמפחידים אותי לגבי הנסיעה ליפן

לפני חודשים מספר התבדחתי ואמרתי לכל מי שהעיר שהנסיעה ליפן בטח תשמח אותי מאוד, שבטח חודשיים לפני הנסיעה אי אפשר יהיה לדבר אתי בכלל.
והנה זה מתגשם.
אל תבינו אותי לא נכון; אני שמחה שאני נוסעת, אני שמחה שאני עומדת להגשים את החלום שלי, אבל לאט לאט אני מתחילה להבין במה זה כרוך. בבדידות ובניכור ובזרות ובלבד. דברים שידעתי שיהיו אבל השתדלתי להתעלם מהם. והנה כבר עשו לי ארוחת פרידה בעבודה, וקניתי מתנות לכולם, והתחלתי לאסוף ארגזים ועיתונים כי אני צריכה לארוז את תכולת הדירה... פתאום זה קרוב מתמיד. אבל זה עדיין רחוק מתמיד.
כי חודשיים הם שמונה שבועות בערך, שהם שישים ימים, שהם אלף ארבע מאות וארבעים שעות וכן הלאה וכן הלאה. וכל כך הרבה יכול לקרות בחודשיים! כל כך הרבה דברים שימנעו ממני מלנסוע. אז נכון שהסיכוי הגדול הוא שהם לא יקרו, אבל מעולם לא הייתי טובה בלהסתכל על חצי הכוס המלאה, או הסבירות של ה-99.9%.

כי כל היופי ב-OCD הוא הספק. הוא ההיתלות ב-0.01% הזה שהכל ישתבש. אז מה יכול להשתבש?

1. דירוג האשראי של ארה"ב ירד=כל העולם יפשוט רגל=אני לא אסע
2. יש מהפיכה חברתית=תהייה אנרכיה=אני לא אסע
3. האו"ם יכריז על מדינה פלסטינית בספטמבר=יטילו עלינו סנקציות=אני לא אסע
4. יקרה משהו למישהו=אני לא אסע
5. המטוס יתרסק=אני אסע, אבל לא אגיע

איך אני מגיעה מדבר אחד לשני? לא יודעת. אבל זו תמיד הייתה הנטייה שלי: להסתכל על התרחיש הקיצוני ביותר ולאכול עשרות סרטים לגביו.רוב האנשים יתייחסו לפחדים האלה בביטול, אבל לי קצת יותר קשה.
הדבר המעניין הוא, שהסרטים האלה קשורים בנסיעה ואך ורק בנסיעה. כי נקודת הבסיס שלי היא כזו: אני ממש רוצה לנסוע ליפן. כל כך רוצה את זה, עד שלעולם לא אקבל את זה.
אז השורה התחתונה היא שכבר שלושה ימים אני מסתובבת בבאסה, כי רגע אחד אני מפחדת שלא אסע, ורגע אחר כך אני מפחדת לנסוע.
ומה לגבי יפן, בהנחה שכן אזכה לדרוך על אדמתה? פה אני דווקא מצליחה כן לחשוב חיובי. שיהיה כיף, ומעניין, ואפגוש אנשים חדשים ואבקר במקומות מעניינים, וגם אם אהיה קצת לבד אז לא נורא, כי אסתדר עם זה.
אבל להגיע לשם. אלוהים, רק שאגיע כבר...