הגיעה חופשת הזהב (Golden Week - אוסף של חגים לאומיים שחוברו יחדיו כדי ליצור חופשה בת יותר מיום), ואתו מני אירועים ופעילויות (למרות שאצלי הרבה מתבטל, לצערי, אבל מה לעשות).
בתחילה חשבתי אולי לצאת לטיול (בכל זאת, בית הספר נתן לנו חופשה של יומיים שלמים, מלבד סוף השבוע), אבל הסקתי שבטח הכל יהיה מלא ביפנים שמטיילים, אז אולי כדאי לוותר. נזכרתי ששמעתי על פסטיבל עפיפונים או משהו כזה בעיר הממטסו במחוז שיזואוקה (שעה נסיעה מאוקזקי), ולאחר שבדקתי קצת בוויקיפדיה, מסתבר שהוא אכן נופל על החופשה.
רצה המזל ואפילו לא ירד גשם באותו יום (כשיום לפני הטלוויזיה הייתה מלאה בדיווחים על טוקיו הסוערת וכמה חבל שהתכוניות לחופשה נאלצות להתבטל), ולכן לקחתי כמה חברים ונסענו לראות פסטיבל. עוד לא יצא לי להיות בפסטיבל גדול ביפן, ומאחר שחזרתי נקבעה לתחילת יולי, מסתבר שאפספס את הקיץ ואת הפסטיבלים הרבים הבאים עמו (וגם את החום המזעזע, אז אולי זה גם לטובה).
ירדנו מהרכבת ועמדנו עם כל היפנים בתור לאוטובוס שייקח אותנו לזירת הקרבות. היפנים, כמו יפנים, היו מסודרים להפליא וארגנו צי שלם של אוטובוסים שייקח את המבקרים למחוז חפצם (בתשלום סמלי), ודאגו להעלות לאוטובוסים אנשים רק כמספר המושבים, כדי שחלילה אף אחד לא יעמוד.
לא הורידו אותנו עד שהדענו לנקודת העצירה
לאחר נסיעה של כרבע שעה הגענו לאזור הקרבות, והמראה הראשון שצד את עיני היו דיונות החול. למרות שאני באה מהדרום, והנוף החולי הוא חלק משגרת יומיומי, עבר די הרבה זמן מאז שראיתי אותו לאחרונה.
רק שלא ייכנס לי לנעליים!
לאחר הליכה של עוד כרבע שעה הגענו לכיכר דשא גדולה, מלא בקבוצות יפנים לבושים חלוקים מסורתיים ומפריחים עפיפונים גדולים לאוויר. מנהג זה התחיל מהדאימיו של הממטסו, שהפריח עפיפון לכבוד הולדת בנו הראשון. בתקופת מייג'י היה זה מנהג פופולארי להפריח עפיפונים לכבוד הולדת הבכורים, אבל לאחר מכן הוא כנראה דעך, ומתקיים כרגע רק בפסטיבל הממטסו. מפריחי העפיפונים הראשונים בכל שנה הם אלה שנולד להם בן בכור, והם לוקחים אותו אתם לקרבות.
עפיפון בדרכו לקרבות
המטרה היא להפיל עפיפונים אחרים. איך? דואגים שהחבלים יתחככו זה בזה עד שאחד מהם נקרע.
משוך בחבל!
בין כל קריאות העידוד והשמחה, החצוצורות, התופים וההמולה, היו גם כאלה שלא ממש הצילחו לגרום לעפיפון שלהם להתרומם. דוגמה מצויינת לכך ניתן לראות בתמונות הבאות (ובסרטון כאן, שצולם ע"י מרטין מבלגיה, אחד משותפיי לביקור. האקשן מתחיל מ1:20).
היכונו להמראה
...וההתרסקות הכואבת פחות מעשר שניות אח"כ
משום מה כל ההתרסקויות קרו בזמן שאנחנו צפינו בעפיפונים המתכוננים להמריא, ותהינו אם זה כי הטלנו קללת זרים על המקום.
בסרטון הבא, גם הוא מבית היוצר של מרטין, ניתן לראות את כל העפיפונים בשמיים:
לאחר שהרגשנו כי מיצינו חזרנו לאוטובסים. הפעם, שלא כמו בדרך לזירה, היו הרבה יותר אנשים שהתכוננו לחזור. וכך קרה שנוצר תור מאור מאוד ארוך, אבל גם מאוד מאוד מסודר: אנשים עמדו בצורת Z מתמשכת, כמעט ללא סימונים (מלבד קונוסים שהושאלו ממקום אחד וסימנו את הפינות שבהן צריך להסתובב), בשקט ובלי לדחוף. חשבתי שבארץ במצב כזה מייד היה נוצר צוואר בקבוק עצום בדרך לאוטובוסים. גם הפעם המארגנים השתדלו להעלות רק כמספר הכסאות, אבל בגלל שהיו המון האנשים הם קראו למי שחושב שאין לו בעיה לעמוד, שבבקשה ירים את היד והם יעלו אותו.
לאחר שהסתובבנו קצת באזור התחנה המרכזית, ראינו מופע ג'אז קצר וראינו דוכנים בינ"ל, הגיע הזמן לצפות בתהלוכה. הקבוצות שנלחמו עם עפיפונים בעצם מייצגות ערים, או שכונות בהממטסו. אותן קבוצות עכשיו רצו להוכיח שלהן המרכבה היפה ביותר.
נראה הרבה יותר כיף להשתתף בתהלוכה מאשר לצפות בה.
היה מאוד כיף ומעניין, ואני שמחה שיצא לי לראות פסטיבל גדול.
ביפן נערכים פסטיבלים רבים. בין המפורסמים שבהם ניתן למצוא את פסטיבל גיון שנערך בקיוטו, או את פסטיבל טקיאמה שנערך ב... ניחשתם נכון, טקיאמה. עוד לא הייתי בפסטיבל גדול, אבל יודעי דבר אומרים שמדובר במאורע צבעוני ושמח.
רוב הפסטיבלים נערכים באביב ובקיץ, כשלא קפוא בחוץ וכל יציאה מהבית לרוח השואגת ולכפור גוררת אחריה רצף קללות קצר על האקלים היפני. לעומת זאת, גם בחורף ניתן למצוא פסטיבלים מספר, כמו למשל פסטיבלי קרח (כאשר המפורסם שבהם נערך בימים אלה ממש בסאפורו, עיר המחוז של הוקאידו).
הגעתי ליפן בתחילת אוקטובר, סוף עונת הטייפונים והפסטיבלים. ועדיין, לפני כמה ימים אמרו לנו שנערך באוקזקי פסטיבל אש ששווה לראות. אז אספתי את ש', את חברתי היווניה, וידיד יפני (עם אוטו!!! לא שזה נדיר פה. כשהמפעל של טויוטה נמצא מרחק יריקה ממך לכולם יש אוטו, או עובדים במפעלי רכב. באמת) ונסענו לראות אש ותמרות עשן.
הגענו בסביבות שבע בערב, עברנו מספר דוכנים מתבקשים של טאקויאקי, אוקונומיאקי, וממתקים (לא הטאיאקי האהוב שלי, לצערי), עלינו בגרם מדרגות די תלול והגענו למקדש. צפינו במשך כשעה במזמורי תפילות וטקסי טיהור שדים, עד שהתחיל החלק המעניין, שנמשך לצערי רק כעשר דקות: כמה גברים לבושים לבן התרוצצו על רצפת המקדש, נושאים לפידי קש גדולים ובובות שדים ומנופפים בהם באופן שגרם לנו לתהרות איך מקדש העץ לא נשרף עד הייסוד.
ביציאה פגשנו עוד חברים מהמכון שבאו לראות את הטקס, ואז יצאנו לשתות.
