ביום שישי היה היום האחרון בגן הילדים.
הילד שליווה אותי לכתה ציין שהידיים שלי קרות. "כי קר לי", עניתי לילד, שמתרוצץ בגן (כמו שאר חבריו) יחף. יש לציין שבחוץ כבר עשר מעלות בערך והקירות ביפן עשויים מנייר. בידוד? הצחקתם אותם.
 |
| ילדים יחפים ומסודרים (לא הכתה שהייתי בה) |
הפעם היינו צריכים לשחק משחק שהבאנו מהארץ שלנו. הצעתי שנשחק "א-קווא-קווא-דה-לה-אומה". הגננת הסכימה, ולאחר שני משחקי ניסיון הם בערך הבינו את הכללים. את השיר שרתי בעברית, את הספירה כבר עשינו ביפנית. לאחר כמה סיבובים, הבנות שלידי הצליחו לשיר חלק, ולחזות מתי הספירה מגיעה. היה קצת צולע, אבל נחמד.
 |
| אה-קווא-קווא-דה-לה-אומה |
המשחק, לעומת זאת, מאוד לא יפני, ובאיזהשהו שלב התחלתי קצת להתחרט שהצעתי אותו. העניין בגן הילדים, ובכלל בחינוך ביפן, הוא הקבוצתיות. ב"א-קווא-קווא-דה-לה-אומה" אין קבוצה. יש מפסידים שיוצאים מהמעגל אחד אחרי השני.
ובמקום להציע שהם יעשו מעגל משלהם, במקום שהם יחשבו על זה בעצמם, הגננת קראה להם "לעמוד בצדדים איפה שהם יכולים לראות את המעגל, ולעודד את החברים שלכם!"
אין אינדיבידואל. יש כולם.
לא שיחקנו עד הסוף (בכל זאת, מדובר בכחצי שעה), וכשהפעילות נגמרה כולם ישבו בשורות ישרות, כפופי ברכיים, ונתנו לנו הקשב.
כלומר, חצי-קדו ואמרו תודה.
היה כיף.
