מבוכה ראשונה
אתמול, ערב חג המולד, הלכתי עם כמה חברים לסנטו (מרחצאות ציבוריות). מדובר בעצם באבמטיה אחת גדולה ונפלאה. יש זרים (ואני מניחה שגם יפנים) שנמנעים מהחוויה
בגלל המבוכה של להתפשט מול זרים. אבל היי, את הצבא עברתי, ופה נועצים בי מבטים גם כשאני עוטה ארבע שכבות בטמפרטורת מינוס, אז מה זה משנה?
היינו בנים ובנות בחבורתינו, ונפרדנו בכניסה לאזורים המיועדים. האמריקאית בחבורה כבר הייתה בכל מני מרחצאות, ובשבילי ובשביל הגרמנייה הייתה זו הפעם הראשונה, אז פחות או יותר חיקינו אותה.
בהתחלה מפקידים את הנעליים בלוקר, משלמים מחיר כניסה צנוע של 600 ין (כ-30 ש"ח), נכנסים למתלתחה, מתפשטים ושמים את הבגדים והתיקים בלוקר אחר. לאחר מכן נכנסים לאזור הבריכות, שמרגיש כמו סאונה בגלל כל האדים. קודם כל יש להתקלח בחוץ, על שרפרפים. אז ישבנו שלושתינו בשורת שרפרפים והתרחצנו.
אני בדרך כלל מהירה, אז לאחר דקות מספר סיימתי את המקלחת הראשונה. הסתכלתי הצידה וראיתי ששתי חברותיי לחוויה עדיין מתרחצות, אז התקלחתי שוב. ואז עוד פעם. ואז הן סיימו.
האמריקאית הלכה רגע לשירותים, אני חושבת, אז נותרנו אני והגרמנייה. אנחנו לא בדיוק חברות, ועמדנו אחת מול השנייה, במערומינו, ושררה שתיקה מביכה. היא שאלה אותי על תוכניותיי לחופש, ואני עניתי, ומדי פעם היא חייכה, או שאני חייכתי, ולא בגלל שאמרתי משהו מצחיק: יש משהו נוראאאא מביך בחווית העירום הזאת.
האמריקאית חזרה ונכנסנו לאחת הבריכות. הסנטו שהלכנו אליו היה די גדול, ויש בו המון בריכות. כולן חוץ מאחת מלאות במים חמים (ויש מד טמפרטורה בחוץ כדי שלא נתבלבל). באחת יש זרמי מסאז', באחת אפשר לשכב על הגב ולהניח את הראש על "כרית סלע", אחרת היא בעצם גיגית קטנה...
רובן היו בחוץ. בחורף זו בהחלט חוויה נהדרת: לשבת במים החמים כשהטמפרטורה בחוץ שואפת לאפס. בהרים זה בכלל נחמד, אפשר לראות את השלג בחוץ.
היה מאוד כיף, ומחמם (אם כי קצת מחניק ומסחרר), ואני בהחלט חוזרת לשם.
למרות המבוכה.
מבוכה שנייה
ביפן אוהבים קפה. יש את סטארבאקס הפופולרית פה מאוד, יש "קפה מנגה", שאפשר לקרוא בו מנגה, יש "קפה חתולים", שאפשר לשחק בו עם חתולים שמנים ומפונקים, ויש "Maid Cafe".
היום, חג המולד, הלכתי עם קבוצת חברים ל-Maid Cafe בנגויה. כשמו כן הוא, מדובר במקום שבו המלצריות לבושות במדי משרתת צרפתייה. ומתנהגות כמו אחת ויותר. היום, לרגל חג המולד, הן לבשו שמלות סנטה-קלאוס קצרצרות.
בכניסה מודיעה המארחת כמה אנשים נכנסים, ואז כל המלצריות במקהלה מברכות את ה"הגברת הנכבדת", או "האדון רם המעלה" שנכנסים (זה לא בדיוק התרגום של הכינויים, אבל מאוד קשה לתרגם אותם לעברית).
הן כולן מדברות בקייגו הארורה, וקדות קידות עמוקות, וכורעות על הרצפה כשהן מגישות אוכל...
יש פעמון על השולחן, שמשמש כדי לקרוא להן (אף אחד מאיתנו לא רצה לצלצל בו, ולרוב העדפנו לקרוא להן כשהן עברו ליד השולחן שלנו). אם מזמינים תה, הן כורעות ברך ומוזגות אותו. הן גם שמות לכם את הסוכר.
כשביקשתי סוכר, ואז לקחתי אותו מדידי המלצרית והכנסתי לכוס בעצמי, היא עמדה שם מבולבלת.
הן גם מפטפטות שיחות חולין. המלצרית שאלה מאיפה אנחנו, וענינו שבאנו מכל מני מקומות. כשהיא גילתה שיש שוייצרים בשולחן, היא אמרה כמה היא רוצה לבקר בשוויץ, ושבאנימה
הטליה יש דמות שוויצרית שהיא אוהבת. אמרתי לה שלא ידעתי שיש דמות שוויצרית בהטליה, והיא מייד נעצה בי מבט ואמרה בטון די נמהר שרמז כי
לא מוצא חן בעייני שאת מתערבת לי בשיחה, ש"אין דמות ישראלית בהטליה".
You don't say.
היא גם אמרה לכל חבריי שהיא נורא רוצה לבקר ב"אמריקה/שוויץ/נורווגיה", אבל על ישראל לא אמרה דבר. באמת מעניין למה.
למה אני מחשיבה את זה כחוויה מביכה? כי הן מתנהגות כמו משרתות כנועות, כי כינויי הכבוד מאוד מביכים, כי הן לא נותנות ללקוחות לעשות דבר בעצמם, כי
משתמשים בפעמון כדי לקרוא להן, כי... מיליון דברים אחרים.
זה נראה כמו מקום לדחויי החברה, גברים רווקים שמחפשים תשומת לב נשית או תיירים שרוצים לחוות את יפן המוזרה. אבל לא רק, כנראה. לא נראה לי שאחזור לשם, א' כי זה די יקר (500 ין רק כדי לשבת שם), וב': זה קצת לא נעים.
היה מביך.
