17 בפברואר 2012

חוויות עם ריו-סאן

בתחילת הסמסטר, מכיוון שהפכנו להיות חמישה-עשר תלמידים ברמה הבינונית, מיזגו את שתי הכתות ואת סמסטר החורף התחלנו בתור כתה אחת. את רובם הכרתי, או כי הם היו אתי בכתה בסמסטר הסתיו, או כי הכרתי אותם ממסדרונות בית הספר. לידי ישבה בחורה סינית חייכנית וורדרדה, שרק הגיעה למכון, והחלפנו מילים מספר.

בקצה הכתה, בשולחן שמול הלוח, ישב לו סיני אחר. שיערו שחור כעורב ועיניו צרות וחשודות. הוא עטה מעיל שחור, וישב בגב כפוף, עיניו דבוקות לשולחן/לאייפון שלו ונעצמות לסירוגין. זהו ריו-סאן (הבן. יש גם בת עם אותו שם בכתה).

כך הוא מעביר את זמנו בכל יום: נכנס לכתה בסערה, לרוב באיחור קל, מתיישב במקומו, מניח את האייפון על השולחן וצופה בסרטונים. כשנמאס לו הוא הולך לישון, וניחרותיו משעשעות את כולם וגורמות למורה לאי נוחות. בשלוש השבועות הראשונים הוא ישב ליד קים מסינגפור - התלמידה הטובה בכתה. כשהיה עלינו לעבוד בזוגות הוא, באופן די מפתיע, שיתף אתה פעולה.

אבל הוא לא יושב לידה יותר. הוא יושב די קרוב אליי. ובגלל שבכתה יש מספר אי זוגי, תמיד יוצא שעבודה בזוגות הופכת לעבודה בשלישייה אתו. אבל הוא לא עושה מאמץ לקרב ארת הכסא, או להקשיב, ולמען האמת לי לא מתחשק להשקיע באדם שאין לו טיפת כבוד לבית הספר, אז אני עובדת בזוג עם טאן הסינית והוא נשאר להסתכל בסרטוניו.

יש מורים שכבר ויתרו, וכשיש עבודה בזוגות הם אלה שעושים אותה אתו. אחרים מדלגים עליו בסבב שאלות. השאר מנסים בכל זאת כי אין להם ברירה.

ובתור תלמיד שבכלל עושה טובה שהוא מגיע, זה באמת תמוה למה הוא תמיד מגיע. אם הייתי הוא, הייתי מחשבת כמה ימים אני צריכה כדי לקבל את מינימום 80% הנוכחות (וכך לא לאבד את הויזה), ולא מגיעה. אבל הוא מגיע תמיד. יושב, מנמנם, אוכל, וחוזר לישון. כמו חתול. חבל שאי אפשר להעיף אותו.

היום היה תרגיל שמיעה. כשנגמר הקטע המורה פנתה לריו-סאן ושאלה מי אלה שדיברו. הוא התנצל ואמר שהוא לא יודע. "אז למה אתה פה?" שאלה. "למה אתה לא מקשיב? אם אין לך כוונה להקשיב אתה יכול ללכת. הא, ריו-סאן? אתה יכול ללכת".

הוא לא ענה. המשיך להביט בשולחן ולא יצא מהכתה, והקשיב לשאר הקטע. בסבב השאלות הבא הוא כבר חצי-ענה. 

ביום האהבה שחל לפני כמה ימים הולחט בכתה שהבנות ייתנו לבנים שוקולדים, כנהוג ביפן (וההיפך משאר העולם). ואכן, בהספקה הראשונה חילקנו את השוקולדים הזולים שקנינו לבנים בכתה. ריו-סאן נעלם במהרה לסיגריית הבוקר שלו, אבל החלטתי שאם נותנים לכולם, צריך גם לתת לו, והנחתי קובייה של שוקולד-ביסקוויט על שולחנו. טאן עשתה כמוני והניחה שם חטיף.

השעות נקפו, היום עבר בעצלתיים, וריו-סאן לא נגע בשוקולדים שהונחו על שולחנו, לעומת השאר שכבר חיסלו את כל מה שקיבלו. בסוף היום הוא ארז את התיק במהרה ונעלם, מותיר את השוקולדים יתומים על השולחן.

הבטתי בממתקים, מקמצת את פי, מבינה שהעניין אפילו קצת העליב אותי. הוא לפחות היה יכול לקחת. תלמיד אחר ראה את השקולודים ולקח אותם לעצמו. "בתיאבון!" אמר בחיוך ואכל אותם.

"אם הוא לא אכל, זה אומר שהוא שונא אותנו?" מישהי שאלה.

"נדמה לי שהוא שונא את כולם", ענה לא אחר.

אולי.

חזרתי הביתה. טיפות הגשם נוחתות בעדינות על מטרייתי בצליל נעים לאוזן. ילדי החטיבה והתיכון הולכים מולי, ברגל ועל אופניים, ואני מחפשת בידיהים של התלמידים חבילות שוקולד ומכתביי אהבה. אבל ידיהם ריקות, ולי רק בא לצעוק להם: "נו? שוקולד, קיבלתם?"

3 תגובות:

  1. סיפור מצויין; מזכיר סרטים של טקאשי קיטאנו.

    השבמחק
  2. לא הבנתי משהו. למה א"א להעיף אותו?

    השבמחק
    תשובות
    1. הוא שילם כסף, וזה לא שהוא עובר על החוקים. סתם חצוף.

      מחק