20 בנובמבר 2011

חוויות משפחה II

היום התעוררתי לבוקר השני (והאחרון) שלי אצל המשפחה המארחת.

בלילה לפני שאלתי מתי לקום, ומיוואקו-סאן אמרה לי שאקום בשמונה. וכך עשיתי. בשמונה ורבע ירדתי למטבח, ושם כבר חיכתה לי ארוחת בוקר שכללה חביתה, נקנקייה קטנה (שלא אכלתי), לחם ופירות. אה, וחלב חם. בזמן שאכלתי גם אב המשפחה ירד לאכול, ואז מייד נעלם לחדרו.

ביקשתי לצלם קצת את הבית, ומיוואקו-סאן אמרה שאפשר. ביקשתי לצלם גם את החתולה החמודה, ומיוואקו-סאן אמרה שזה בטח יביך אותה, היא תחשוב שהיא מכוערת. אני בחיים לא אבין את היחס פה לחיות, בחיי. אבל הבנתי את הרמז ולא צילמתי. גם לא בסתר.

לאחר מכן אני, מיוואקו-סאן והסבתא התחלנו להכין מוצ'י.

האורז במכונה, לפני שהוא הופך למוצ'י


טעים, אם כי דביק
בזמן שהכנו, הסבא הגיע להכין לו ארוחת בוקר. הוא הפעיל את מכונת הקפה והטוסטר, ואז גרם לקצר. גם מיוואקו-סאן וגם הסבתא אמרו בקול בכייני קמעה שזה לא בסדר, שזה מפריע, שהקצר בגללו. חשבתי שזה קצת מוזר. זו לא באשמתו ממש, הרי. הוא לא ידע. וגם אם כן - בסך הכל קצר. לא מתים מזה...

לצערי (או שלא, כי זה די משמין), אכלתי רק מוצ'י אחד ממולא באנקו (ממרח שעועית מתוק). את השאר טבלנו במיץ דאיקון, באצות, ועוד משהו ששכחתי את שמו:


בזמן שאכלנו דיברנו על קימונו, ואמרתי שנרשמתי לשיעור לבישת הקימונו בימאסה, אבל היו מעט נרשמים, אז הוא בוטל. "יש לי הרבה יוקאטות (קימונו לקיץ)!" אמרה מיוואקו-סאן. "רוצה למדוד???".

סבבה, למה לא.

אני מול הטוקונומה
בערך באותו זמן גיליתי שעליתי לרצפת הטטמי עם נעלי בית ביום לפני, כשכנראה לא הייתי אמורה. אופסי. מי יודע עוד כמה טעויות נימוסין מטופשות עשיתי. אמרתי תודה, אמרתי שמעניין, שכיף, אבל כל הזמן הרגשתי כאילו אני לא מצליחה לבטא את עצמי כמו שצריך, כאילו אני נשמעת מזוייפת.
זה בעיקר, נדמה לי, בגלל הדרך היפנית לומר דברים: לא ישיר, בצניעות.
קצת קשה לי עם זה.

לאחר מכן אני ומיוואקו-סאן הלכנו לטייל במקדש אוסו-קאנון שבנגויה.


מאוד יפה, ויש שם הרבה חנויות שנראות קצת כמו שוק, אבל המחירים ממש לא. באמצע הטיול ישבנו לשתות קפה, ואז הלכנו לאכול צהריים - קאטסודון (מן שניצל חזיר) ברוטב האצ'ו-מיסו, במסעדה די מפורסמת בנגויה. בכלל, המאכל הזה די מפורסם במחוז אייצ'י - מוסיפים את הרוטב הזה רק פה, מסתבר.


עמדנו בתור עשרים דקות בערך, ואז ישבנו לשולחן. הזמנו לפני, אז האוכל הגיע יחסית מהר: צלחת עם קאטסודון, קערית אורז, ומרק מיסו.

בנוסף ל-OCD שצץ בחיי לעיתים, אחותי הגדולה אומרת שאני בטח סובלת גם מ-DCD. כשהייתי קטנה כל הזמן הפלתי ושברתי דברים.
כנראה שזה עוד לא עבר לחלוטין, ולכן כשהרמתי את קערת המיסו היא פשוט... החליקה לי מהיד והכל נשפך על השולחן באופן שהיה גורם לאבי היקר לומר בקול גדול: "איזה קלוצית!".

אכן, קלוצית לחלוטין.

והשולחנות סביב, ובאי המסעדה כולם, פשוט בהו בי ובבלאגן שגרמתי לו, כאילו בחייהם לא ראו דבר שכזה. באופן כללי המבטים שנועצים בי פה כל הזמן לא נעימים כל כך, אז בכלל. מקווה שסלחו לי.

לסיום, מיוואקו-סאן לקחה אותי לסיבוב על גלגל ענק.


גם את השיגעון לגלגלי ענק אני לא אבין לעולם.

לסיכום: היא ממש כיף ומעניין. אני בהחלט מקווה שיזמינו אותי שוב!

תגובה 1:

  1. איזה כיף שהכנתם דאיפוקו *_*
    זה כזה טעים!!
    כשאני מכינה מוצ'י הוא אף פעם לא נראה ככה. מעניין מה אני עושה לא בסדר...

    השבמחק