11 בנובמבר 2011

חוויות בגן הילדים II


היום בגן שיחקנו עם הילדים. במקום להיות רק עם הכתה שלנו, המורות חיברו שלוש כתות ביחד והחליטו שנשחק ברכבת.

המשחק הולך כך: בהתחלה כולם הולכים ושרים את שיר הרכבת (שהולך משהו כמו "הרכבת נוסעת מהר צ'ו צ'ו בלה בלה בלה"), ואז כשמגיעים לסוף השיר מוצאים בן זוג. ב"אבן נייר ומספריים" מחליטים מי הקטר (בגן מחליטים ככה הכל, מסתבר), ואז חוזר חלילה. משתיים לארבע, ואז מארבע לשמונה, ואז לשש-עשרה, עד שיש רכבת ארוכה. בסוף כולם מתיישבים, והקטר (כלומר, זה שלא הפסיד פעם אחת ב"אבן נייר ומספריים") צריך לענות על שאלה כמו "מה המאכל האהוב עליך?" או "מה הצבע האהוב עליך"...

...או "מה החרק האהוב עליך?"

המורה הסתכלה בשעון, ואז אמרה "טוב, יש לנו עוד זמן... בואו נשחק שוב". וכל הילדים קופצים משמחה, וחוזרים להתרוצץ סביב ברגליהם היחפות (שזה מאוד מעניין, אגב, בשביל אומה שעושה עניין די גדול מצננות נפוצות). הילדה שהייתי אתה ברכבת בהתחלה החליטה שעלינו להיות ביחד שוב ואז עקבה אחרי לכל מקום.
לאחר שסיימנו לשחק בפעם השנייה, הגננת הבינה שיש עוד זמן, ולכן שיחקנו עוד פעם.

לילדים לא נמאס. לנו קצת כן.

במיוחד הייתה בעיית גובה: הם קטנטנים ואנחנו (או רובינו, לפחות), די גבוהים. אז הם אחזו בחולצותינו ומשכו וקפצו וזה היה קצת בלתי נסבל. הם גם רצו הרבה, ואז צריך לרוץ אתם ובאותו הזמן להיזהר לא לדרוך עליהם בטעות. לפחות עשינו התעמלות.

הנה כמה תמונות מהפעילות:





בעוד שבועיים נלך בפעם האחרונה. הצעתי שנשחק "קווא קווא דה-לה-אומה". אני מקווה שיסכימו.

זה בטח פחות מתיש מהרכבת הזאת...

תגובה 1:

  1. אני מכירה את המשחק הזה. שיקחנו אותו בתנועה (המחנות-העולים), רק שכל אנשי הרכבת צריכים לעודד את הקטר בצעקות - מה שעושה הרבה רעש, ובסוף יוצא שכולם מעודדים את המנצח והוא מרגיש נורא טוב עם עצמו. קראו לזה "משחק העידודים" נראה לי.

    השבמחק