19 בנובמבר 2011

חוויות משפחה I

היום באתי לבלות את סוף השבוע אצל משפחה מארחת באוקזקי (Home Visit). ביקשתי בעיקרון משפחה עם ילדים, וקיבלתי זוג הורים+בן בן 27 שגר בבית+סבא וסבתא. מילא. לפחות יהיה מעניין, חשבתי.

ובהחלט מעניין!

כשיצאתי מהבית לכיוון המכון (משם אספה אותי אם המשפחה) ירד גשם והייתה רוח. הלכתי עם המטרייה שקניתי בחנות 100 ין, ואחרי עשרה צעדים הפלסטיק התעופף לו ברוח ונותרתי עם השלדה בלבד. הייתי יכולה לחזור לקחת עוד מטרייה, אבל למה? ייקרה אותו דבר.
אז המשכתי ללכת (אני לא רוכבת על האופניים בגשם). ההליכה אורכת כעשרים דקות, וכשהגעתי הייתי די נוטפת מים. "כמה נורא", חשבתי. "היפנים, גם עם האובססיית צננת שלהם, וגם ארטיב למשפחה את הכל... לא נעים..."

כשנכנסתי למכון, אם המשפחה, מיוואקו-סאן, ראתה אותי ופניה לבשו ארשת מזועזעת. "קצת נרטבתי", הצלחתי לומר.
"זה לא קצת", ענתה.

הלכתי לזרוק את המטרייה בפח של "הזבל הלא נשרף" שבקומה הרביעית, ואז נסנעו אליהם הביתה. מיד כשנכנסו לאוטו היא אמרה שאין לה מגבת, חיפשה מסביב, הוציאה מטפחת והתחילה לנגב לי את הפנים בבהילות. "זה בסדר!" אמרתי והתחלתי לייבש את פניי בעצמי.

הגענו אליהם הביתה, וכשנכנסתי היא הודיעה קבל עם ועדה שהנה, הגיעה הישראלית. הבית ישן יחסית, ומאוד יפני. יש כל מני חדרים עם מרצפות טטאמי, ובאחד החדרים יש טוקונומה ו-Butsudan (מי שאין לו כוח להיכנס לקישורים: מן פינת אומנות וזן כזאת, ומקדש לאבות המשפחה). הבית גם נורא מבולגן: בקושי יש אמצעי אחסון, ונדמה שהכל זרוק איפה שיש מקום. בערך כמו הדרך שבה שותלים פה שדות אורז: "מישור? מעולה! נשתול שדה!"

טוקונומה ובוצודאן


בעיקר מדברות אתי האמא והסבתא. הן הסבירו לי על הבית, על כל מני מנהגים (בעיקר על אלים וכו'), והאם כבר תכננה אתי תוכניות למחר (איפה נטייל, מה נכין). הסבא, האבא והבן מדברים בנהימות ומלמולים (מצד שני, יכול להיות שזה הניב המקומי).

הלכתי לעזור בהכנות לארוחת הערב (כלומר, ירדתי למטה והאם שלחה את הסבתא לשעשע אותי). הן תיחקרו אותי הרבה על מה אכלתי, ומה לא, ואז נתנו לי לטעום נאטו, השעועית הרירית המוזרה שכולם שונאים. לא היה כזה מגעיל כמו שכולם עושים מזה, האמת, אבל גם לא מי יודע מה. ויתרתי אחרי שני ביסים.

לפני שישבנו לשולחן הסבתא לקחה מנחת אורז (בחמש צלוחיות קטנות. וכוס תה) לבוצודאן והתפללה. 

לארוחת הערב הכנו סוקיאקי. היה טעים. כולם אכלו עם מקלות האכילה שלהם, ולמרות שהיו רזרבות (נדמה לי), אני קיבלתי חד"פ. בזמן הארוחה הסב שאל איפה זה ישראל, בכלל. האב נהם תגובה, ואני אמרתי שישראל נמצאת ליד מצרים. "אה!" אמרה הסבתא כנזכרת, "יש שם את רצועת עזה! הרבה אנשים מתים שם, זה נורא".
ואני, מה אני אמורה להגיד? "כן, זה קצת... עזה זה... כן, זו בעיה", אמרתי. למזלי הדיון לא גלש מעבר לזה.

היה מאוד מעניין לראות ארוחה יפנית. בתחילה חיכיתי שכולם יישבו לשולחן כדי לאכול. הסב כבר לקח מנה, ואז האם אמרה לי שאוכל. אז לקחתי חתיכת בשר, ומייד כששמתי אותה בצלוחית שלי האב לקח את החלק שלו. כנראה שחיכה לי. אופס.

סוקיאקי, מסתבר, טובלים בביצה נאה. אני לא חושבת שיצא לי לאכול ביצה נאה. האם נתנה לי קצת מהביצה שלה, שאטעם. היה בסדר, האמת, אבל לא רציתי לגרום לקיבה שלי צרות, אז לא הוספתי יותר.השתייה מגיעה  רק בסוף הארוחה: את התה מוזגים לצלוחית האורז. אני קיבלתי את שלי בנפרד, כי האם הביאה לי תה מתוק יותר.
האב גם שתה קצת סאקה. כמה יפני!!!

אחר כך מיוואקו-סאן ואני פרשנו לאחד החדרים (הסלון? אני לא בטוחה) והיא המשיכה לפטפט אתי ולבדוק איפה אפשר לטייל. קצת מעייף, לדבר ולהקשיב כל הזמן לשפה שאני עדיין לא הכי מסתדרת אתה, אבל יופי שיוצא לי לדבר עם יפנים. בדרך כלל אני מוקפת בדוברי האנגלית והעברית, שזה נחמד לכשלעצמו, אבל צריך להתאמן עם מישהו.

אני מרגישה שחוץ מלבקש ללכת לשירותים, לא נעים לי לבקש דבר. מיוואקו-סאן מבקשת בשבילי: "אולי תדברי עכשיו עם ההורים שלך? אולי תתקלחי עכשיו? אולי תראי טלוויזיה עכשיו? אולי תשתי קפה עכשיו?" וכו' וכו'.

חתולת המשפחה, קוקו-צ'אן (גורה בת חודשיים), מארחת לי לחברה רצוייה ביותר.

מחר יהיה מעניין. יהיו גם תמונות.

אני מקווה.

2 comments: