1 בנובמבר 2011

חוויות אוכל

אני רעבה.

זו המחשבה שמתרוצצת לי בראש לעיתים קרובות מדי. אתמול בלילה הלכתי לישון גוועת, אבל לא ידעתי מה לאכול, וגם ככה לא חכם לאכול ב-12 בלילה.
אני רעבה. גם אחרי שאני אוכלת אני רעבה.

מה אכלתי בבית, למען השם? מה אכלתי בבית שגרם לי לשבוע, או לא לחשוב על אוכל? היה שניצל תירס, היו נקניקיות טבעול, היו שניצלים של אמא.

היו כמויות שמתאימות לאנשים גדולים.

קניתי בקניון קופסת אוכל (בכל זאת, ברומא התנהג כרומאי), ואני משתדלת להכין לעצמי ארוחת צהריים להביא לבית-הספר כל יום. הארוחה הזו נראית בד"כ כך:
פחמימה, פחמימה2, ירק(!!!!)
אבל זה קטן מדי. לפעמים, אם יש לי אוכל בכמות גדולה יותר, או משהו נוזלי, אני כבר שמה אותו בקופסת פלסטיק רגילה. או אז אני מרגישה שאני אוכלת מספיק.
ג' הישראלי אמר לי שהוא איבד ארבעה קילוגרמים בשבועות הראשונים שלו ביפן. הלוואי עליי. חשבתי שגם אני אתרגל לכמויות, שלא תמיד אהיה שבעה לחלוטין אבל לא אחפש עוד אוכל.

זה לא קורה.

גם את המשקל שבטח איבדתי בימים הראשונים הצלחתי להחזיר. לא אכלתי כמעט כלום בכמעט-שבוע הראשון. ביומיים הראשונים אכלתי שני לחם-מלון שקניתי בחנות 100-ין (החלה המתוקה היפנית, אם תרצו). לאחר מכן כבר הצלחתי להכניס לפה כדורי אורז. אחרי כמה ימים ממש השתפרתי והלכתי לאכול אוקונומיאקי במסעדה ברחוב הראשי.

נכנסתי כי ראיתי שאין אף אחד וידעתי שאצטרך הסברים מרובים מדי

בעיקרון הם נותנים את התערובת ומשם הטיגון והתיבול בידיים שלכם
גם הקיבה שלי לא כל כך הייתה מרוצה בשבועיים הראשונים מכל דבר, אבל כ-ל דבר, שהכנסתי לפה. אני חושבת שזה הסתדר.

עוד לא מצאתי משהו שאני ממש אוהבת, את המאכל שיפיל אותי. הרוב נחמד, יש דברים טעימים, אבל מאכל אהוב אין. בכלל, אני דוגלת במדיניות של "Don't Ask, Don't Tell" בכל מה שנוגע לאוכל פה (בינתיים זה עובד יופי), כך שהרבה פעמים אין לי מושג בכלל מה אני אוכלת.

החלטתי שבכל פעם שאצא לטיול אקנה לי מזכרת אוכל. בטיול לנארה קניתי מוצ'י. בטיול לשיראקווה-גו קניתי מן... מאפים שממולאים בממרח שעועית מתוק (אזוקי). נדמה לי. 


זו האטרקציה שיש שם. הבתים המיוחדים
בכלל, שמתי לב שבכל המקומות מזכרות האוכל הן אותן מזכרות, רק בצורות שונות.

בכל מקרה, אני רעבה.
אני רק לא בטוחה אם זה כי משעמם לי, כי אני רוצה לנסות משהו חדש, או כי אני באמת רעבה.

8 תגובות:

  1. אני לא יודעת, האמת היא שאני דווקא בזמן האחרון מנסה לרזות ולכן מכינה לעצמי הרבה אוכל יפני (בגודל יפני) בבית. אני מתפוצצת מזה (היום אכלתי חתיכת סלמון של מאתיים חמישים גרם עם סומן ואדממה), אז כנראה זה עניין של קיבולת באופן כללי. אולי גם ביפן תרבות האוכל היא כמו תאילנד. כלומר, הם אמנם אוכלים מנות קטנות, אבל הם אוכלים פעם בשעתיים בערך - אז הם לא ממש רעבים. שימי לב אם נראה לך שיחסית הרבה אנשים מנשנשים בשעות כמו עשר-אחת-עשרה או ארבע-חמש, לפני הארוחות הגדולות...

    השבמחק
  2. וחשבתי שרק אני הייתי רעבה כשהגעתי לפה- זה שהייתי בהריון חודש שביעי והניסיון לשמור על כשרות כנראו עזרו :)
    אהבתי את הבלוג אני אמשיך לקרוא (כשילדים יתנו לי...)

    השבמחק
  3. האם התמונה הראשונה זה צרות ההגשב בשם בנטו (BENTO)?

    השבמחק
  4. klozone, אכן כך. רוב קופסאות הבנטו הן די קטנות, זו הכי גדולה שמצאתי :(

    השבמחק
  5. אני גם לא מבינה איך אפשר לשבוע מבנטו, אבל גיליתי שבמסעדות הפועלים שמוכרות דברים כמו גיודון (אורז עם בשר מעל) קאטסודון (שניצל עם ביצה מעל אורז) או אפילו מרקי אודון וראמן, אני הרבה יותר שבעה.

    השבמחק
  6. חבל שאין ליד הבנטו ההוא קנה מידה.

    בכל אופן, אני מצטרפת לגאיה - גיודון, קאצודון, אודון, ראמן, יאקיסובה.
    ראמן זה בכלל סוג של אינסופי.

    השבמחק
  7. וואו, איזה יופי של בלוג :-) רק הבוקר הכרתי אותו, דרך הפנייה בחתימה שלך. אני קוראת ונהנית. כנראה התעכבתי להשאיר תגובה דווקא כאן כי כתבת על בנטו- שקרוב לליבי עד מאוד :-) אני מכינה לבנים שלי בנטו בקופסאות בגודל 600-700 מ"ל וזה די מספיק להם. אבל האוכל באמת צפוף צפוף בתוכן. אני ממש מקווה להמשיך ולקרוא אצלך. ממש מענין :-) להשתמע ניבה http://oishii-o-bento.blogspot.com/p/blog-page_24.html

    השבמחק
    תשובות
    1. היי ניבה,

      שמחתי לשמוע שאת נהנית מהבלוג. אני מניחה שלילדים שלך זה מספיק כי הקיבה שלהם קטנה עדיין, אבל אני אדם גדול... :-)

      הבלוג שלך נראה מעניין. אולי אקבל השראה ואחזור לקופסת האוכל שלי!

      מחק