23 בפברואר 2012

חוויות באוסקה

נסעתי עם חברתי היווניה ליומיים באוסקה (על חשבון לימודים, אבל מה זה חשוב).

אוסקה, בדומה לנגויה, היא עיר שאין בה יותר מדי מה לראות. היא ידועה בזכות חיי הלילה התוססים שלה, ואחוז הפשיעה שלה, שהוא כנראה קצת יותר גבוה משאר יפן (ועדיין נמוך למדי). את הטיול התחלנו בסיור באקווריום הגדול, שנמצא על הנמל.

האקווריום



משם המשכנו לראות את הטירה, ואז לרחוב הקניות הארוך, ולאחר מכן לשדרת האוכל: Dotonburi

הטירה
אחד מהאייקונים של דוטונבורי

היה מאוד תוסס, והיו אנשים לרוב - כיאה לכרך. לאחר שכתתנו רגלינו בין חנויות ומסעדות, החלטנו שהגיע הזמן שגם אנחנו נהנה מהמטעמים של אוסקה. אוסקה ידועה בזכות המאכלים שלה, ובעיקר אוקונומיאקי וטאקויאקי (כדורי תמנון). מצאנו מסעדת אוקונומיאקי פינתית ונכנסנו.

היינו היחידות שם (חוץ מהטבח והמלצר). הזמנו, ואז חזרנו לדבר בינינו באנגלית. המלצר הביט בנו ואז שאל: "אתן טובות ביפנית?"

"לפעמים", ענינו.

"אני חושב לעשות תפריט באנגלית..." אמר אז.

"אה, שנעזור?" הצענו, וללא היסוס הוא הגיש לנו שני דפים מודפסים באנגלית, עליהם כתובים המאכלים שניתן לקבל במסעדה. היה הרבה איפה לתקן, אבל הרוב היה יחסית בסדר. הטעות הכי גדולה שם הייתה, שבתפריט האנגלי הייתה כתובה מנת עוף כלשהי, ואילו התפריט המקורי ביפנית בכלל הציע חסילונים.

"מה תרצו לשתות?" שאל אז. "השתייה עליי". אם ככה, סבבה. הזמנתי קולה, בעיקר כי אני אוהבת קולה ואני בקושי שותה אותה מאז שהגעתי ליפן. גם חברתי הזמינה קולה. כבונוס נוסף, הוא גם פירגן עם הרוטב והמיונז על האוקונומיאקי שהזמנתי.

האוקונומיאקי שלי משמאל

ביום השני הלכנו לראות את מחזמר "צלילי המוזיקה" (שזו הסיבה שנסענו מלכתחילה). המחזמר הוצג בתיאטרון קרוב לתחנה המרכזית, בקומתו השביעית של בניין קניות ומסעדות (מעודי לא ראיתי תיאטרון בראש בניין).

המחזמר התחיל על השנייה, ושמחתי להבין שאני מבינה חלק נכבד ממה שקורה על הבמה (אבל אולי זה גם בגלל שאני מכירה את הסיפור). היה מעניין במיוחד לראות את ההתאמות התרבותיות: הנזירות תמיד קדו בזווית של 90 מעלות לאם המנזר, אפילו שבמערב אין את כל עניין הקידות. מלבד זאת, היה שימוש נרחב בקייגו (השפה המנומסת): בין המשתרים למר וון-טרפ, בין הנזירות לאם המנזר, וכו'. הקייגו קצת הקשתה על ההבנה, אבל בסדר. מעבר לכך, שיערם של השחקנים הובהר מעט, או שהם לבשו פאות - הרי אוסטרים אמורים להיות בהירי שיער ותכולי עיניים.

בין השחקנים שעל הבמה היו גם ילדים. צפיתי בהם ותהיתי מה הם עושים לגבי בית הספר. אחותי הקטנה פעם  סיפרה לי שבתעשיית הבידור האמריקאית יש לילדים בית ספר באולפנים, אבל אני לא יודעת אם ביפן יש כזה דבר. מצד שני, חינוך ביתי ודומיו לא מקובלים במיוחד בארץ השמש העולה...

בכל מקרה, היה מאוד כיף, ונחמד לשמוע את השירים ביפנית. ניתן להתרשם מהקדימון כאן.

את הטיול קינחנו בקומתו האחרונה של Umeda sky building, ובצפייה בנוף העירוני והמואר.



היה מעולה.

2 comments:

  1. איך לא הלכתי לדוטונבורי בעצמי כשהייתי באוסאקה, יא אללה...
    טוב נו, לפחות אכלתי יאקיסובה פנטסטית מתחת למלון :)

    באוסאקה יש גם את דן דן, אבל אני משערת שפחות מעניין אותך.

    השבמחק
  2. אהבתי את המחזמר ביפנית :-) ובכלל, אני לא מגיבה הרבה אבלמאז שגיליתי אותך אני נהנית להתעדכן בכל הפוסטים :-) ניבה

    השבמחק