28 באוקטובר 2011

חווית קניות

היום הלכתי עם ר', חברתי הישראלית, לקניון פה בעיר. קניון די גדול שקל ללכת בו לאיבוד.

זו לא הפעם הראשונה שבה אני קונה דברים, כמובן, אבל היום גיליתי כמה דברים... מעניינים.

נתחיל מזה שבכל פעם שנכנסים לחנות, המוכרות צועקות: "ברוכים הבאים!", או ביפנית: Irasshaimase!
לדעתי, כמו שהם עוברים קורסים ב"איך לדבר בשפה המנומסת (קייגו)" עם קבלה לעבודות מסויימות, הם גם עוברים קורס ב"איך לצווח בקול רם, צפצפני ומעצבן". וכן, גם המוכרים ממין זכר לא מקבלים פטור.
ואגב קייגו, מאוד קשה לי להבין אותם כשהם מדברים ככה. אם הם היו מדברים אתי ביפנית פשוטה, היה לי הרבה יותר קל להבין משפטים כמו "רוצה להצטרף למועדון?".

נכנסנו לחנות בגדים שהיה בה סייל, וכשבאתי להיכנס לתא המדידה, המוכרת אמרה לי שאני יכולה למדוד את הסוודרים, אבל לא את החולצות. "את יכולה רק להסתכל ולבדוק אם זה מתאים". בחיי לא קרה לי משהו כזה. באף מקום. כמה מוזר.

למזלי, בחנות אחרת הייתה אותה חולצה בדיוק, וכשמדדתי אותה גיליתי שאני נראית די מגוחך. באותה החנות, בתא המדידה (שאליו נכנסים, כמובן, בלי נעליים) יש שקיות שאפשר לשים על הפנים כדי לשמור על האיפור בזמן המדידה (או כמו שר' הציעה: אם מישהו מעוניין לסיים את חייו). אם היה לי אייפון\סמארטפון אחר\פלאפון באופן כללי, הייתי מצלמת. אבל אין, אז תאלצו להסתפק בתאוריי.

יש פה גם עניין כזה, שכשקונים משהו, את העודף והקבלה נותנים לכם ביד. רק ביד. וגם את השקית. ואם אני שנייה לא שמה לב, או מדברת עם חבר, או משהו, הם ישארו שם, עומדים עם השקית, ומחכים שאקח אותה.

זה קצת מעצבן.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה