עוד מעט...

אני עוד זוכרת כשזה היה "עוד שבעה חודשים אני טסה. עוד חצי שנה אני טסה"... וכן הלאה. משום מה זה נורא הזכיר לי את טבלאות הייאוש בצבא, היכן שחצי שנה זה כבר ממש כלום.
במקרה שלי, לא הרגשתי שזה כלום. למעט האמת אני עדיין לא קולטת את העובדה הזו לחלוטין. בעוד שבוע אני טסה (בתקווה!!!!!!!!!!!!).

אמרו לי שרק על המטוס אני אקלוט. דווקא לי נראה שאקלוט רק כשאגיע. הרי במטוס אהיה עסוקה בלא להיכנס להיסטריה על כל רעד.

בינתיים עוד אסון טבע פגע ביפן, ועוד באזור בו אני אמורה להיות: במרכז. לפי מה שהבנתי, העיר שאהיה בה לא הוצפה ונהרסה. אבל בעצם מה אני יודעת.
גם מכר שעובד בקמ"ג הרגיע אותי קצת לגבי הטיסה. "הכל בסדר", הוא אמר לי. "הבחורים שלנו שהיו שם עם השגריר בדקו. הממשלה הסתירה דברים בהתחלה אז עכשיו היפנים לא מאמינים לכלום, אבל בעיקון חוץ מפוקושימה הכל בסדר, גם האוכל והמים".
אבל כמו שמחרימים את טורקיה, או את ההתנחלויות, או אותנו אפילו, אני מתכננת להחרים כל דבר שבא מהאזור של פוקושימה.

אני עוד לא סגורה על איפה אני ישנה בלילה הראשון. מקווה שבימים הקרובים זה יתברר...