30 בנובמבר 2011

חוויות בעבודה

הרבה הוצאות יש לי, ביפן. המחייה פה לא כל כך הרבה יותר יקרה מבארץ (יש דברים זולים יותר, ויש דברים יקרים יותר), אבל הכסף נעלם. ועל כן, צריך למצוא עבודה.

בינתיים מצאתי אחת. טאן, חברתי לכתה שהגיעה מסין, עובדת במסעדה סינית בעיר ליד. מעולם לא עבדתי במסעדה, אבל פה אני לא יכולה לעבוד בתור פקידה, עדיין (בעיקר בגלל מחסומי שפה. וקייגו - השפה המנומסת. הו, הקייגו). רוב הסטודנטים הזרים בימאסה הולכים להיות מורים לאנגלית. מצד אחד מקבלים על זה הכי הרבה כסף, אבל מצד שני לי, בתור מישהי שלא נולדה לתוך השפה (ואפילו שלפעמים היפנים חושבים שבישראל - איפה זה בכלל? - מדברים אנגלית, אני מניחה שיודעי דבר מבינים שלא), יהיה לי קצת יותר קשה למצוא עבודה קבועה בזה. עוד חיסרון הוא, שבתור מורים לאנגלית, מדברים אנגלית.
כדי לדעת יפנית, צריך לדבר יפנית. והרבה. 

על כן - עבודות פשוטות. בינתיים לא ראיתי יותר מדי עובדים זרים במאחורי הקלעים של מסעדות ביפן, או בכלל ברחוב (מצד שני, אולי הם סינים, ואז מאיפה לי. משתלבים יופי עם הנוף). בשבוע שעבר הלכתי לעבודה בפעם הראשונה.

העבודה כוללת שטיפת כלים, מלצור, ולקיחת הזמנות. וכל זה כשאני עדיין יודעת לקרוא רק חצי מהתפריט (שזה, אגב, די הישג). לבוס (המאסטר) לא היה כל כך אכפת, כנראה. שבוע שעבר היה יום עסוק, יותר מהרגיל, אבל די הסתדרתי. כנראה כי טאן עבדה אתי.

בסוף היום מקבלים ארוחה חמה (וטעימה. ומסודרת יפה כמו במסעדות גורמה! אבל הכמות עדיין יפנית).

אתמול הלכתי בפעם השנייה עם טאן. הפעם לא היה עסוק כמו בשבוע לפני, והיה רק שולחן אחד תפוס. הם היו לקוחות קבועים של המסעדה, שאחת מהם יודע קצת סינית, אז הוא פטפט עם טאן בשפת אמה. לי הוא סתם זרק מילים באנגלית מדי פעם, ואפילו "דנקה שן!" אחד.

במטבח טאן נזכרה לשאול אותי איזו שפה מדברים בישת-ישל-ישראל. "עברית", עניתי.

"ואיך אומרים שלום?" שאלה (ביפנית, כמובן). עניתי לה, וגם הסברתי שזו המילה ל"התראות", ול"שלום (עולמי)".
"ואיך אומרים אני אוהב/ת אות/ך?????"

בעייה.

ניסיתי להסביר לה, בערך ("אם את אומרת לבן - אז ככה. אם לבת - אז ככה").
"זה נורא מסובך!" צעקה, ונענעה זרועותיה וראשה בבהלה.

סיפרתי לה שבארץ, כשאני אומרת שאני לומדת יפנית כולם אומרים לי "צ'ינג צ'נג צ'ונג". אז אני אומרת להם שזה נשמע יותר כמו סינית. היא עשתה פרצוף של לא מבינה, כנראה כי זה לא כל כך דומה לסינית. זה נראה לה מוזר, שבארץ חושבים שסין ויפן זה בערך אותו דבר.

מצד שני, היא לא מצליחה אפילו לבטא את המילה "ישראל" נכון, אז מה אכפת לי.

היום הייתי שוב בעבודה. הפעם הייתי לבד. בינתיים, המאסטר קורא לי בימים לא עסוקים, כי אני עוד איטית, ולא מבינה חצי ממה שהוא אומר.

בסוף היום, שהיה קצת מתסכל (בעיקר כי במקום "לא" הוא אומר "טעות", שביפנית זה כנראה תחליף ללא, אבל זה קצת מדכדך), ישבנו לאכול. הוא ישב לשולחן, הצמיד את כפות ידיו ואחז מקל ביניהן (וחזר על התנועה שלוש פעמים, כי בכל פעם שהתיישבתי לשולחן נזכרתי ששכחתי לעשות משהו וקמתי שוב. לא רציתי להגיד לו שיתחיל בלעדיי, כי הנחתי שזה לא מנומס. או משהו). כשהתיישבתי בפעם האחרונה, הוא ראה שאני לא בטוחה מה לעשות עם הידיים, חייך, ואז אמר "Itadakimasu" (בתיאבון - מילולית: "אני מקבל").

הוא שאל אם בישראל לא אומרים "בתיאבון". אמרתי שכן, אבל לא עושים ככה עם הידיים. אחר כך, כשנדהם מיכולתיי המופלאות עם מקלות האכילה, שאל אם יש אותם גם בישראל. אמרתי שרק במסעדות אסייתיות (וגם הייתי צריכה להסביר את הקונספט, כי ביפן יש מסעדות ספציפיות לכל בישול, ולא מעורב כמו בארץ). "אז עם מה אתם אוכלים?" שאל.

"....מזלג?" עניתי.

זה לא שאין מזלגות ביפן. אוכלים אתם פה מדי פעם, מוכרים אותם בחנויות...

אולי גם המאסטר ישכיל מעבודתי במסעדתו.

4 תגובות:

  1. חייבת לומר יש לך אומץ, אני לא הייתי מסוגלת לעבוד במסעדה בלי שפה....
    בכל אופן שמעתי שיש טרנד חדש של ישראלים שנוסעים ליפן ופותחים מסעדות ישראליות,חומוסיות ,פאלפל ושווארמה ,אולי תחפשי אחת יהיה יותר קל מבחינת השפה וגם יהיה טעם מהבית

    השבמחק
  2. הייתי בכיף, אבל אין בעיר שלי...

    השבמחק
  3. מהתגובה שלך לשאלתו - "....מזלג?", נשמע כאילו את נופלת בדיוק איפה שהם נופלים.

    השבמחק
  4. לצורך העניין, בשיחה המקורית התשובה לא הייתה שאלה.

    השבמחק