חוויית פרידה

ובכן, לאחר תשעה חודשים ביפן, הגיע היום האחרון שלי בארץ השמש העולה. מחר בבוקר אסע לשדה התעופה, ולאחר יממה בין צינורות פח מעופפים ושדות תעופה (אלוהים, לא שוב!) אני אמורה לנחות בתל-אביב ו... להתחיל את החיים האמיתיים, אני מניחה.

הייתה חוויה מדהימה. ראיתי המון מקומות מעניינים, פגשתי אנשים טובים, צברתי חוויות, ואני לא מתחרטת לרגע שבאתי. אני בהחלט ממליצה לכולם לעבור חוויה דומה (לאו דווקא ביפן, ולאו דווקא לתשעה חודשים: גם חודש של לימודים בחו"ל יספיק).

אני זוכרת שלפני שטסתי, חשבתי שזה מוזר שאני לא חושבת על "הנה הפעם האחרונה שאני נוסעת לפה... אוכלת את זה... רואה אותם...". אני מניחה שתמיד ידעתי שאני לא אסע לשנים. עכשיו, לעומת זאת, פחות מיממה לפני העלייה על המטוס, אני כן חושבת: "הנה הפעם האחרונה שאני אוכלת ממתק כזה, הנה הפעם האחרונה שאני נוסעת ברכבת לשם, הנה הטיול האחרון..." וזה קצת עצוב, למרות שאין לי ספק שאחזור, מתישהו.

הזמן בהחלט טס כשנהנים.

על כן, אני חושבת שהגיע הזמן לסיים את הבלוג. אם אני אסע ליפן שוב (ולא לטיול) הוא יחזור להתעדכן. אז תציצו פעם בשנה, או משהו כזה.

היה לי מאוד כיף לכתוב ולשתף, ואני מקווה שגם אתם נהניתם לקרוא.

ניפגש בארץ הקודש!

הגיג #14

מבאסות אותי הפרידות.

חוץ מזה, מאז שנגמר הסמסטר אני מטיילת ועושה כיף, וזה מרגיש שוב כמו טיול בחו"ל ולא מגורים בחו"ל. ומי רוצה לחזור הביתה מטיול בחו"ל?!

חווית מתנה

היו לי ארבע עבודות. שתיים בלימוד אנגלית, אחת בשטיפת כלים ועוד אחת במלצרות. בעבודות הקשורות לאנגלית ידעתי את שמותיהם של חבריי לעבודה, ואפילו את אלו של הבוסים שלי. אני חושבת שכבר ציינתי את זה באחד הפוסטים שלי בענייני עבודה, אבל את השמות של הטבח במסעדה (שהיה גם הבוס), או של הנשים שעבדו אתי בשטיפת הכלים לא ידעתי.

רק בטעות גיליתי ששמו הפרטי של הטבח הוא "טקאשי". ואילו הנשים בגן הילדים (שם שטפתי כלים)? לאחת קוראים קיוקו. לאחרת טוקויאמה-סאן, או משהו כזה. והשלישית... לא יודעת. מעולם לא הצגתי את עצמי, והן לא הציגו את עצמן. באתי לעבוד והלכתי.

לפני שטסתי קניתי בחנות יודיקא חמסות ובתוכן ספרי תהילים. חשבתי שהן יהיו מזכרות נחמדות ליפנים שאפגוש בדרך. לא נתתי הרבה, אז החלטתי לתת כמה לנשים בעבודה למזכרת. אותן נשים שבטח לא פגשו ישראלי מעולם, שבקושי יודעות היכן זה נמצא ומה קורה שם. הצעירה מביניהן אפילו שאלה אותי אם "ראיתי אי פעם זיקוקין די-נור ואם יש כאלה בארץ".

ועזבתי לדרכי.

אתמול צלצול בפעמון. בחוץ עמד אונה-סאן משירות הלקוחות בימאסה ובידו מעטפה חומה. 

 "זה מקאנדה-סאן, בגן הילדים", הוא אמר. "לאות תודה".

"קאנדה-סאן?", שאלתי. "למרות שעבדנו ביחד חצי שנה אני לא כל כך מכירה את השמות שלהן, אבל..." ניסיתי להגיד לו שזה מרגש אותי שהיא חשבה עליי מספיק כדי לקנות לי משהו (אפילו אם זה רק כי אני הבאתי לה את החמסה והיא הרגישה חייבת), אבל לא מצאתי את המילים ולכן רק שמתי ידי על הלב בתקווה שיבין. הוא ברזילאי, אחרי הכל.

וזה מה שקיבלתי. מן תיק חמוד כזה לשים בו טישו. 

המתנות הקטנות, המפגשים הקטנים, הדברים הפעוטים שלפעמים אין להם כמעט משמעות, אלה הדברים שהופכים את השהות פה למיוחדת כל כך.

חוויות לחם II

טוב, אז הפינה הזו לא עודכנה זמן מה, בעיקר עקב העובדה שלא יצא לי לקנות שם לחם מאז.

כיאה לכך ובהתאם לזו, היום קניתי לי שני לחמים מעניינים. כנראה שלא ייצא לי לקנות שם לחם יותר (אולי מחר) בגלל שאני עוברת לגור אצל חברים בנגויה עד הטיסה חזרה לארץ, אז הרשיתי לעצמי להתפרע.

היום בתפריט: קוראסון במילוי חביצה, לחם בננה, ומשקה יוגורט.

נתחיל מהקוראסון: האמת? ציפיתי ליותר. הוא היה יבש ובכלל לא הרגשתי את החביצה בפנים.
ציון: 4/10

לחם בננה: היה נהדר. לחם בננה (לא עוגת בננה, שגם היא די טעימה), מצופה בקצפת ואבקת סוכר (הו, השומן).
ציון: 8/10

משקה יוגורט: רגיל למדי. 7/10

חוויות פריחה

ביום ראשון שעבר הלכתי עם אמי המארחת למן טיול אחרון. הלכנו לראות את פריחת ההידרנג'אה: פרחים בשלל סוגים וצבעים, שפורחים בשיאם בחודש יוני, בעונה הגשומה. הלכנו למן שמורה קטנה כזו, עוד אחד מהמקומות בהם הפרחים נשתלו בכוונה כדי שביוני יבואו המוני יפנים לראותם. ביפן יש הרבה מקומות כאלה, שרק בעונה אחת מלאים באנשים ובשאר לא כל כך, בין אם מדובר בשמורות טבע טבעיות (כמו עמק קורנקיי), או במקומות מלאכותיים, כמו שמורת ההידרנג'אה. לפעמים אני חושבת שקצת חבל לי על המקומות המלאכותיים האלה, מקומות שהקימו אותם רק בשביל חודש, או לפעמים אפילו שבוע או שבועיים בשנה.

הסתובבנו בין הפרחים, וכשהגענו לפסגת הגבעה ניתן היה לראות את הים. לאחר מכן נסענו בדרך נוף, עלינו עוד יותר גבוה ושוב השקפנו על נוף הים הנמתח לאינסוף (מזל שהיה בהיר, יום לפני זה כבר ירד גשם).

 היו שם גם הרבה זחלים, ואחד מהם טיפס לי על הרגל. העפתי אותו בבהלה והתכופפתי כדי להתבונן. 

כשהתכוננתי לשלוף מצלמה ולצלם אותו, הגיע אדם מבוגר, דרך עליו והרג אותו. "איזה מסכן!" אמרתי.

"הוא עוקץ אנשים ואז מגרד להם, זו בעיה", אמר הזקן (כמובן בדיבור לא ברור של זקנים, אני בהלם שהבנתי משהו). 

"טוב, יש פה הרבה חרקים, בואי נלך לפני שיעקצו אותנו", אמרה לי אמי המארחת ואז נסענו לשתות קפה בבית-קפה שרואים ממנו את הים. אממה, כיאה ליום ראשון ולמזג האוויר הנפלא, היה מלא, ותור של לפחות שעה. אז ירדנו לראות את הים מקרוב יותר, וכשעלינו חזרה היא הציעה שנוותר ונלך לשתות קפה למקום אחר (כי צריך ללכת למסעדה שהיא הזמינה בה מקום אחר כך).

אז הלכנו לבית קפה אחר, כמובן על הים, קצת יותר מבודד אבל עם אווירה מאוד נעימה. הזמנתי שייק בננה וחמאת בוטנים, וביחד הזמנו צלחת עם ואפל בלגי (בריא!) וקלמנטינות קיץ כאלה (קוראים להן amanatsu, "קיץ מתוק", אבל הן מרות בערך כמו אשכולית). זה היה פחות טעים ממה שזה נשמע.

ואז נסענו למסעדה. השמש כבר התחילה לשקוע, והנסיעה הייתה רגועה. השמש הייתה מחממת, שירים נעימים ברדיו... בדיוק סוג הנסיעה שאני אוהבת ובשעה שאני אוהבת. מאז שהגעתי ליפן אני לא כל כך נוסעת במכוניות (אני מקווה שאני עוד זוכרת איך לנהוג), אז מאוד נהניתי מהנסיעה הזו.

הגענו למסעדה: מין בית מסורתי יפני עם גינה יפה. "עכשיו יש פה אירוע גחליליות", היא אמרה לי "נוכל לראותן בזמן הארוחה". נכנסנו, ומיד הופתעתי. נכון שהמקום נראה יוקרתי מבחוץ, אבל לא ציפיתי שיהיה... יוקרתי כל כך. המלצרים היו לבושים כולם ביוקאטה (קימונו קיץ), והשולחנות היו בהזמנה בלבד, ערוכים למשעי עם 6(!) כפות וזוג מקלות אכילה.

כשעבדתי במסעדה הסינית, רוב הלקוחות היו מזמינים את ארוחת המנות (courses). ברגע שהיו מסיימים לאכול מנה אחת היה עליי להודיע לטבח, ולהגיש להם את הבאה אחריה. כך עשיתי פעם או פעמיים בשבוע, ותמיד הבטתי בהם בקנאה ואמרתי לעצמי שלפני שאני עוזבת את יפן אני חייבת ארוחה כזו. גם אמרתי לג', שגם עובד שם, שאנחנו צריכים ללכת לאכול בכזה מקום. הבעיה היא שהרוב יקר, או רחוק, אז וויתרתי.

ואז גיליתי שהארוחה של היום היא ארוחת מנות, ומאוד שמחתי. מנות קטנות, סופר טעימות, הגיעו אחת אחרי השנייה. גחליליות לא כל כך ראינו (פעם בכמה זמן אחת המלצריות העבירה גחליליות מהגינה הקדמית לאחורית כדי שכולם ייראו), אבל גם הקצת שראינו היה יפה. 

ולהלן המנות:

קרפ עם גבינת שמנת, שרימפ ותרד

משהו עם צלופח

לא זוכרת, אבל היה טעים

מרק קארי לבן עם ירקות וסלמון

סורבה עגבנייה, תפוח אדמה ובשר...כלשהו

לא היה טעים

גם הקינוח היה סביר מינוס

קפה

בסוף הארוחה הגיעה ה...האחמש"ית, נקרא לה (היא כבר הייתה לבושה בקימונו), ושאלה את אמי המארחת מאיפה הגעתי. אמי המארחת הפנתה מבטה אליי, כי ידעה שאני מסוגלת לענות יופי בעצמי. קצת פטפטנו, ואז האחמ"שית אמרה שלכבוד אירוע הגחליליות הגיע צלם, ואם אנחנו רוצות אפשר להצטלם.

אז הצטלמנו (אמרו שהתמונות יועלו לאתר של המסעדה, אבל לא מצאתי), ואז חזרנו הביתה.

היא כיף ומאוד טעים!

אפילו האסלה שם הייתה מהודרת

הגיג #13

מדהים שגם אחרי כמעט תשעה חודשים בארץ הזו, עוד יש דברים שמצליחים ממש להפתיע אותי.

בקניון הקטן שליד הבית יש פקחים שמכוונים את התנועה (כמובן שאפשר היה להסתדר מצויין בלעדיהם, אבל ניחא). כיאה ליפנים, הם מברכים כל רכב שמגיע בברכת "שלום וברוכים הבאים".

היום הגעתי לקניון ב-10 בבוקר, כשהוא נפתח, והופתעתי לראות שהפקחים עוד לא מוצבים במקומם, אלא בפינה מרוחקת יותר של מגרש החנייה. ואז, כשנכנסתי לקניון, שמעתי אותם צועקים בתיאום: "בוקר טוב! ברוכים הבאים!"

כן, גבירותיי ורבותיי קוראי הנכבדים. הם התאמנו על הקריאות.

חווית נעליים

ילדים קטנים תמיד משחקים את המשחק "למי יש יותר גדול": מי בונה את הארמון הכי גדול בחול, אח של מי יותר חזק, אמא של מי יותר יפה, וכו' וכו'.

בילדותי, בכל מה שהיה קשור לגובה היה לי קל לנצח. הייתי הכי גבוהה בכתה, בטח גם יותר מרוב הבנים (עד גיל מסויים), וגם עכשיו כשאני מסתכלת בתמונת המחזור היחידה שנותרה לי מימי היסודי (מדובר בתמונה מכתה ג'), אני נרתעת קצת מהצורה בה אני בולטת; כולם צנומים וקטנים, ורק אני נראית שנה או שנתיים מעל.

גם מבחינת מידת הנעליים תמיד ניצחתי. זכורה לי סצנה אחת, שבה עמדתי עם חברותיי ליד גדר הבטון שבחצר בית הספר והשוונו מידות (גם, מתישהו ביסודי). "לי יש 38!" אמרתי בגאווה, מביטה בסנדלי הצבעוני. כמובן שניצחתי.

המשכתי לגבוה, ועם הגובה גם הרגל המשיכה לגדול. 39... 40... במידה 41 כבר נאלצתי לקנות נעליי נשים (הייתי בחטיבת ביניים!). ואז הגעתי למידה 42. ברוב החנויות אין נעלי נשים במידה כזו, ולקח לנו כמה שנים עד שגילינו שביפו, ליד מגדל השעון, יש הרבה חנויות של מידות גדולות. מאז, פעם בחצי שנה+ בערך אני הולכת לשם לחדש מלתחת נעליים. מתישהו בין הצבא לאוניברסיטה, הרגל שלי הצליחה לגדול עוד קצת ועכשיו היא עומדת על מידה 43.

כשהגעתי ליפן, מראש ויתרתי על נעליים. מה הסיכוי שאמצא משהו, חשבתי לעצמי. אפילו בגדים קשה למצוא פה! לא נכנסתי לאף חנות נעליים (אולי רק זו של קרוקס) כדי לא לנקר לעצמי את העיניים. אפילו בחנויות עם "מידות דוגמניות", או בחנות למידות גדולות, לא היו נעליים במידה שלי.

אבל לפעמים, גם כל ההימנעות שבעולם לא עוזרת.

בקניון הקטן שליד הבית שלי, יש כדרך קבע מול הסופר עגלה עם סנדלים שנראים כאילו הם עשויים בעבודת יד; שרוכים יפים שקשורים יפה, בעיצוב עדין ומיוחד. תמיד ראיתי אותם, תמיד חשבתי בלבי כמה חבל שלעולם לא אוכל לקנות אותם.

עד שלפני כמה ימים ראיתי שחברתי הטיוואנית לכתה קנתה לה זוג. "אה, אלה הסדלים מ-Wingtown?" שאלתי. היא ענתה בחיוב, ואז סיפרתי לה כמה גם אני תמיד רוצה לקנות, אבל לא יכולה.

"אה, אבל יש להם גם מידות גדולות!" היא אמרה לי.

פקפקתי, אבל מה מזיק לנסות. וכך, באותו יום, בדרכי חזרה מהסופר העזתי לשאול את המוכרת שם אם יש מידות גדולות. היא הצביעה לי על טבלה, ושאלה באיזו קטגוריה אני נופלת. מיותר לציין שנעליי נשים במידה שלי לא היו לה, אבל נעלי גברים בהחלט כן. נקודת האור בעניין היא: העיצוב לנשים וגברים הוא אותו עיצוב.

וכך קניתי, לאחר שמונה חודשים, נעליים ביפן. מי היה מאמין.

סנדלים חדשים לימי הקיץ הבאים עלינו לטובה!

חוויות לחם

בסופר שבקניון הקטן ליד הבית יש גם מאפייה קטנה: כל הפריטים (חוץ מכיכרות ה"לחם") ב-98 ין. יש שם פיצות, סופגניות, עוגות, וכמובן מגוון רב של לחמים מתוקים שיפן מפורסמת בהם. בד"כ אני לא קונה שם כלום, כי בכל זאת, אפילו אם אני לא מצליחה לרדת במשקל, להעלות יותר מדי גם לא כדאי.

אבל עכשיו נשאר לי פה רק חודש. ויש כל כך הרבה דברים שלא אכלתי ביפן, בעיקר בגלל שאני דבקה במאכלים המוכרים מהבית ופחות מתנסה בדברים חדשים. את מדפי החטיפים בסופר אני בקושי מבקרת, וכשכן ראשי מסתחרר מהמגוון ומהקנג'י.

על כן, החלטתי שמעתה ועד שאשוב ארצה, אני קונה לי לחם מעניין פעם בשבוע מהמאפייה ההיא (בשבוע האחרון זה כנראה יהיה יותר...). ואם כבר, אקנה גם שתייה מעניינת.למה דווקא לחם ולא חטיפים? כי אני מרגישה שאני מתחברת לזה יותר, ובחטיפים הרבה יותר קל ליפול.

והיום: סופגנייה במילוי שומשום שחור (היא זו שנתנה לי את ההשראה להתחיל במנהג הזה, בעצם) ומיץ (יוגורט?) אפרסק.

השלל

כך היא נראית מבפנים

חוות הדעת: meh.

אפרסק נמנה על הפירות שאני יחסית אוהבת, אבל דברים בטעם שלהם אני לא אוהבת כל כך. היוגורט הזה דווקא היה בסדר, אבל לא אקנה אותו שוב.

ואילו הסופגנייה? כצפוי, יש לה טעם של סופגנייה במילוי שומשום שחור (בעצם, למה בכלל ציפיתי?). הסופגניות של חנוכה בארץ הרבההה יותר טעימות ממנה.

ציון: 5/10.

בפעם הבאה: כנראה משהו במילוי חביצה (לא, אין כאן שגיאת כתיב. גם אני לא ידעתי שככה אומרים את זה בעברית. בכל מקרה זה נהדר).

דברים שאני צריכה לעשות לפני החזרה לארץ

בעוד חודש בדיוק מהיום, אני אעלה על המטוס שייקח אותי משדה התעופה של נגויה לפרנקפורט, ומשם לעוד מטוס שייקח אותי לתל-אביב (עוד יממה בין שדות תעופה, אלוהים).

ולכן חשבתי שזה זמן טוב לעשות עוד פוסט רשימה, בדומה לפוסט הזה.

אז להלן הדברים שעוד יש לי לעשות עד ה-5.7:

1. לעזוב את שתי העבודות שנותרו לי (ולקבל משכורות אחרונות).
2. לסיים את הסמסטר האחרון שלי בימאסה.
3. להיפגש בפעם האחרונה עם אמי המארחת.
4. לשלוח את בגדי החורף (להם לא אזדקק בזמן הקרוב) בספינה לארץ.
5. למכור/למסור פריטים שאני לא צריכה יותר, בין אם לחנויות יד-שנייה או לחברים מימאסה.
6. לעזוב את הדירה במעונות ולעבור לגור בנגויה אצל חברים למשך שבוע וחצי.
7. לבקר בעוד מקומות.
8. לאכול אוכל מעניין (כולל ארוחת מנות - courses - ועוגה גדולה עם הר פירות).
9. לקנות מזכרות.
10. לגשת למבחן הרמה בשפה היפנית (JLPT).
11. לסגור חשבון בנק.
12. לארוז.
13. להיפרד מכולם.

בהצלחה לי!

חוויה בשבועות

אני לא צמחונית, אבל מעולם לא הייתי חובבת בשר. במסעדות בארץ תמיד פזלתי לכיוון הפסטות-רביולי-קינוחים, וכשהיינו הולכים לחתונות תמיד הייתי מתבאסת מהאוכל, ובעוד כולם אוכלים סטייקים ופילה בשר, הייתי מסתפקת בסלט ואורז יבש.

על כן, מבחינת האוכל, אין ספק ששבועות הוא החג האהוב עליי. אני שואלת את אמי מה נכין ואיפה עושים בערך חודש לפני החג, ומנסה לאכול כמה שפחות לפני הארוחה. כמובן שתמיד כולם מאוד נהנים ותוהים "למה אנחנו לא מכינים יותר ארוחות חלביות?", אבל לא באמת משתדלים להכין יותר (אגב, בתור ארוחת "ברוכה השבה לארץ" ביקשתי אוכל חלבי).

אבל השנה אני נמצאת ביפן, מדינה שלא ידועה בזכות מוצרי החלב שלה. למרות זאת, לא הייתי מוכנה לוותר על החג החביב עליי, והחלטתי להזמין כמה חברים ולערוך עם ש' וג' פיקניק שבועות, שבו כל אחד יכין משהו לאכול.

מזג האוויר באותו יום ראשון היה יפה (שזה די נדיר לאחרונה, עם התקרבות העונה הגשומה וסופות הרעמים הרגעיות והעזות שהיא מביאה עמה), ופרשנו יריעה כחולה (זו שהיפנים משתמשים בה בהנאמי), הבאנו שתייה ואוכל ובילינו עם כמה חברים.

בתפריט:
פסטה ברוטב שמנת ובטטה, סלט תפו"א, סלמון אפוי, סושי, בלינצ'ס פטריות, עוגת דלעת, שתי עוגות גבינה, לחמניות גבינה ופירות יער, וחטיפים.

במיוחד שמחתי לראות (ולאכול!) את עוגות הגבינה שהביאו זוג יפנים. היה מאוד כיף ושמח, למרות שנשאר הרבה אוכל. ובכל זאת, ברגע מסויים, כשישבתי וצפיתי בכולם אוכלים ונהנים, חשתי קצת עצובה. "זה לא אותו דבר", חשבתי לי. "זה פשוט לא אותו דבר".

לפחות היה טעים.

שולחן עורך

הגיג #12

אתמול הלכתי לחנות הספרים לקנות מגזין מנגה, והקופאי, באופן די נדיר, לא השתמש בקול הצייצני והמעושה של כל משרתי הלקוחות ביפן. הוא אומנם אמר את כל הדרוש ("ברוכה הבאה. סכום הקנייה הוא 500 ין. אני מפקיד 1000 ין. הנה, עודף של 500 ין. בבקשה תבואי שוב"), אבל בקול רגיל ושקט.

זה גרם לי להרגיש כל כך הרבה יותר טוב לגבי הקנייה שלי.

חוויות ליקוי חמה

יפן היא מדינה שלווה ובטוחה מאוד (חוץ מרעידות אדמה מדי פעם. וצונאמי). אבל כשיוצאים לטייל ברחוב, תמיד יש הרגשה בטוחה ונעימה כזו. שקט, נעים, וכל אחד עוסק בענייניו.

ובכל זאת, כדי לא למות משיעמום, יש ליפנים נטייה למצוא משהו, קטן ושולי ככל שיהיה, ולהתייחס אליו כחג או פעילות לאומית. כפי שאני רואה זאת, הדוגמה הפשוטה ביותר לכך מתבטאת בתורים העצומים לסטארבאקס או מסעדות אחרות שלמען האמת, לא כל כך שונות ומיוחדות.

דוגמא יותר ברורה לכך היא "החגים". מדובר כמובן לא בחגים היפניים המסורתיים, כמו ראש השנה והאובון, אלא בימים כמו "יום האהבה" ו"היום הלבן", או "יום האם" שנחגג לאחרונה עם מבצעים מיוחדים ומוצרים מיוחדים לאמהות.

וכמה ימים אחרי יום האם, הגיע הזמן לליקוי החמה.

לא מדובר במאורע נדיר, אבל ליקויי חמה מלאים לא מתרחשים תמיד באותו אזור. לכן, ליקוי חמה מלא ייראה ביפן בפעם הבאה בעוד 300 שנה, ועוד שנתיים במקום אחר. והיפנים, בהיותם יפנים, מצאו סיבה לחגיגה.

אז התחילו למכור "ממתקי ליקוי חמה" (כמו לחם מלון כהה בקצוות), משקפיים בעיצובים מיוחדים שעלו בהתאם, ספיישלים בטלוויזיה ודיווחים חדשותיים על ההכנות בבתי הספר, ואפילו סדרת האנימה האלמותית "דוראמון" הקדישה את הפרק של יום שישי למאורע זה.
 בבית ספר יסודי אחד, למשל, הכינו טרה-טרה-בוזו (בובה שתולים כשרוצים שיהיה בהיר) ענק ותלו אותו על אחד מהקירות החיצוניים. את זה דווקא מצאתי די חמוד.

ביום הליקוי הייתי אמורה לקום מוקדם ולנסוע עם עוד כמה אנשים לחוף הים, אבל בגלל תקלה של הרגע האחרון הנסיעה התבטלה והחלטנו ללכת לאגם קטן במקום. רצתה אמא אדמה או אלוהי השמיים, ואותו בוקר היה מאוד מעונן.

ישבנו על גדות האדם וחיכינו, הרמז היחיד לליקוי המתרחש מעלינו היה השמיים הכתומים באופק.

(תמונות באדיבות פיטר קלארק)

למה העננים לא זזים מהר יותר??

 אנחנו היינו הצעירים היחידים באגם. כל השאר ויתרו והמשיכו לישון כשראו שהשמיים לא משתפים פעולה. האורחים האחרים היו מבוגרים שעשו את התעמלות הבוקר שלהם, או כאלה שבכל זאת באו לראות אם יש סיכוי לראות משהו והתלוננו שבנאגויה רואים יופי ו"רק אוקזקי, אה?"

כרבע שעה לאחר הליקוי המלא, שאותו כמובן פספסנו, השמיים מעלינו סופסוף התחילו קצת להתבהר, והצלחנו לתפוס חלק מליקוי החמה.

כמו ירח!

הרבה יותר מואר עכשיו

למרות שפספסנו את הליקוי המלא, בהחלט היה כיף לראות את חלקו. וגם יש משהו נחמד בלקום מוקדם בבוקר ולשבת על שפת אגם, עם כמה חברים ועוגת גזר.

חוויה בכתה II

קודם כל הרשו לי להתנצל על כך שהבלוג מתעדכן לעיתים יותר רחוקות עכשיו. השגרה משתלטת, והמחסור בכסף מונע ממני לנסוע ליותר מדי טיולים. בכל מקרה, אני כן מנסה לשמור על קצב של לפחות פוסט אחד בשבוע, גם במחיר של פוסטים קצרים ולא מעניינים במיוחד.

כמו הפוסט הזה. אז ככה:

ביפן אוכלים אורז כל הזמן, לבוקר, לצהריים ולערב. זה מגיע לכדי כך שאורז לא קונים בחבילות קטנות כמו בארץ, אלא בקילו (לעומת זאת, וההיפך מהארץ, את הירקות והפירות כן קונים ביחידות ולא לפי קילו). האורז מהווה בסיס כמעט להכל.

ועל כן, באחד הטקסטים בכתה דובר על מישהי שהתלוננה שבעלה "משאיר גרגרי אורז בצלחת" ולא מסיים הכל. המורה ראתה שיש חוסר הבנה מסויים בכתה, וניסתה להשוות את המשפט למשהו שהכתה (שחצייה לא אסייתי) תבין. על כן, היא ניסתה לחשוב על אוכל בסיסי במערב.

"אמא שלכם, למשל, אף פעם לא אמרה לכם שאתם צריכים לסיים את כל ה...לחם?" שאלה.

השאלה הזאת העלתה קצת גיחוך. נכון שאנחנו אוכלים לחם, אבל הלחם לא מהווה בסיס כמו האורז במזרח. אם אתם שואלים אותי, היא פשוט הייתה יכולה להגיד שזה אומר ש"צריך לסיים הכל מהצלחת" ולסגור עניין.

אבל אולי לאורז יש משמעויות אחרות, אנאעארף...

הגיג #11

נדמה לי שפוטרתי מאחת העבודות שלי.

האישה לה אני מעבירה שיעורים פרטיים ביקשה להפסיק אותם (בעיקרון מדובר בעשרה שיעורים בכל פעם, ואז ניתן לבחור להמשיך או להפסיק. היא כנראה בחרה להפסיק).

אני יודעת שאני לא מורה טובה במיוחד, אבל זה עדיין מבאס.

מארבע עבודות ירדתי לשתיים, ויכול להיות שזה קצת תוקע את תוכנית ה"להינות מיפן כמה שאפשר בחודשיים שנותרו לי פה" שלי.

חוויות בפסטיבל הממטסו

הגיעה חופשת הזהב (Golden Week - אוסף של חגים לאומיים שחוברו יחדיו כדי ליצור חופשה בת יותר מיום), ואתו מני אירועים ופעילויות (למרות שאצלי הרבה מתבטל, לצערי, אבל מה לעשות).

בתחילה חשבתי אולי לצאת לטיול (בכל זאת, בית הספר נתן לנו חופשה של יומיים שלמים, מלבד סוף השבוע), אבל הסקתי שבטח הכל יהיה מלא ביפנים שמטיילים, אז אולי כדאי לוותר. נזכרתי ששמעתי על פסטיבל עפיפונים או משהו כזה בעיר הממטסו במחוז שיזואוקה (שעה נסיעה מאוקזקי), ולאחר שבדקתי קצת בוויקיפדיה, מסתבר שהוא אכן נופל על החופשה.

רצה המזל ואפילו לא ירד גשם באותו יום (כשיום לפני הטלוויזיה הייתה מלאה בדיווחים על טוקיו הסוערת וכמה חבל שהתכוניות לחופשה נאלצות להתבטל), ולכן לקחתי כמה חברים ונסענו לראות פסטיבל. עוד לא יצא לי להיות בפסטיבל גדול ביפן, ומאחר שחזרתי נקבעה לתחילת יולי, מסתבר שאפספס את הקיץ ואת הפסטיבלים הרבים הבאים עמו (וגם את החום המזעזע, אז אולי זה גם לטובה).

ירדנו מהרכבת ועמדנו עם כל היפנים בתור לאוטובוס שייקח אותנו לזירת הקרבות. היפנים, כמו יפנים, היו מסודרים להפליא וארגנו צי שלם של אוטובוסים שייקח את המבקרים למחוז חפצם (בתשלום סמלי), ודאגו להעלות לאוטובוסים אנשים רק כמספר המושבים, כדי שחלילה אף אחד לא יעמוד.

לא הורידו אותנו עד שהדענו לנקודת העצירה

לאחר נסיעה של כרבע שעה הגענו לאזור הקרבות, והמראה הראשון שצד את עיני היו דיונות החול. למרות שאני באה מהדרום, והנוף החולי הוא חלק משגרת יומיומי, עבר די הרבה זמן מאז שראיתי אותו לאחרונה.

רק שלא ייכנס לי לנעליים!

לאחר הליכה  של עוד כרבע שעה הגענו לכיכר דשא גדולה, מלא בקבוצות יפנים לבושים חלוקים מסורתיים ומפריחים עפיפונים גדולים לאוויר. מנהג זה התחיל מהדאימיו של הממטסו, שהפריח עפיפון לכבוד הולדת בנו הראשון. בתקופת מייג'י היה זה מנהג פופולארי להפריח עפיפונים לכבוד הולדת הבכורים, אבל לאחר מכן הוא כנראה דעך, ומתקיים כרגע רק בפסטיבל הממטסו. מפריחי העפיפונים הראשונים בכל שנה הם אלה שנולד להם בן בכור, והם לוקחים אותו אתם לקרבות.

עפיפון בדרכו לקרבות

 המטרה היא להפיל עפיפונים אחרים. איך? דואגים שהחבלים יתחככו זה בזה עד שאחד מהם נקרע.

משוך בחבל!

בין כל קריאות העידוד והשמחה, החצוצורות, התופים וההמולה, היו גם כאלה שלא ממש הצילחו לגרום לעפיפון שלהם להתרומם. דוגמה מצויינת לכך ניתן לראות בתמונות הבאות (ובסרטון כאן, שצולם ע"י מרטין מבלגיה, אחד משותפיי לביקור. האקשן מתחיל מ1:20).

היכונו להמראה

...וההתרסקות הכואבת פחות מעשר שניות אח"כ

משום מה כל ההתרסקויות קרו בזמן שאנחנו צפינו בעפיפונים המתכוננים להמריא, ותהינו אם זה כי הטלנו קללת זרים על המקום.

בסרטון הבא, גם הוא מבית היוצר של מרטין, ניתן לראות את כל העפיפונים בשמיים:

לאחר שהרגשנו כי מיצינו חזרנו לאוטובסים. הפעם, שלא כמו בדרך לזירה, היו הרבה יותר אנשים שהתכוננו לחזור. וכך קרה שנוצר תור מאור מאוד ארוך, אבל גם מאוד מאוד מסודר: אנשים עמדו בצורת Z מתמשכת, כמעט ללא סימונים (מלבד קונוסים שהושאלו ממקום אחד וסימנו את הפינות שבהן צריך להסתובב), בשקט ובלי לדחוף. חשבתי שבארץ במצב כזה מייד היה נוצר צוואר בקבוק עצום בדרך לאוטובוסים. גם הפעם המארגנים השתדלו להעלות רק כמספר הכסאות, אבל בגלל שהיו המון האנשים הם קראו למי שחושב שאין לו בעיה לעמוד, שבבקשה ירים את היד והם יעלו אותו.

לאחר שהסתובבנו קצת באזור התחנה המרכזית, ראינו מופע ג'אז קצר וראינו דוכנים בינ"ל, הגיע הזמן לצפות בתהלוכה. הקבוצות שנלחמו עם עפיפונים בעצם מייצגות ערים, או שכונות בהממטסו. אותן קבוצות עכשיו רצו להוכיח שלהן המרכבה היפה ביותר.

נראה הרבה יותר כיף להשתתף בתהלוכה מאשר לצפות בה.

היה מאוד כיף ומעניין, ואני שמחה שיצא לי לראות פסטיבל גדול.

הגיג #10

היום בעבודה (בבית ספר לאנגלית) מצאתי ספר ביפנית שכותרתו הייתה: "סוד גידול הילדים היהודי".

אני נשבעת!!!!! עיינתי קצת, וממה שקראתי (בעיקר כותרות הפרקים) זה נשמע די מטופש, ובכלל מי רוצה להפוך ליידישע מאמא?

אבל עם מה שאני יודעת על יחס היפנים ליהודים, מפתיע זה לא.

חווית צפירה

צפירת יום הזיכרון תפסה אותי בכל מני מקומות. כשהייתי תלמידה היא תפסה אותי בכתה, או בטקס בחוץ. בבית הספר היסודי היינו שומעים שתי צפירות ובחטיבת הביניים אף לא אחת, ועמדנו לפי השעון.

כשסיימתי ללמוד, הצפירה תפסה אותי מספר פעמים בכביש. פעם אחת הייתי עם אמא, ושתינו יצאנו ועמדנו בצד הדרך. פעם אחרת הייתי באוטובוס, ומשום מה בחרתי שלא לצאת, ולעמוד במסדרון בין הכסאות עם עוד כמה אנשים.

גם באוקזקי יש צפירות. ב-6 בבוקר, ב-12 בצהריים, וב-6 בערב שוב. הן קצרות, ואני לא ממש מבינה מה תפקידן. אולי להודיע לאנשים שהגיע בוקר וצריך לקום, צהריים וצריך לאכול, ערב וצריך לחזור (לפעמים נדמה לי שאני שומעת צפירה גם ב-9 בערב, כזו שמודיעה למי שלא חזר ב-6, שעכשיו באמת צריך לחזור הביתה לאשה ולילדים).

ביום השואה לא עמדתי בצפירה. אני כבר לא זוכרת אם הייתי בבית כשהיא הייתה או לא. בכל מקרה, ביום השואה אני לא מקשיבה לרדיו. אני אוהבת את הרדיו בימי אבל, אז יש רצף שירי א"י שאני אוהבת. אבל ביום השואה השירים הם נטולי תקווה, ובסופם רק המוות. בגלל זה אני מוותרת על הרדיו וצופה בטלוויזיה, בסרטי שואה וסדרות הסטוריות.

ביום הזיכרון זה הפוך: אני צמודה לרדיו ולשירים ,אבל לטלוויזיה אני לא מתקרבת. אם אראה קצת אתחיל לבכות.

אז עכשיו חזרתי הביתה והדלקתי את הרדיו באיטנרנט (כן כסוגשל כיוונתי את היום כדי שהפעם אספיק לצפירה). בד"כ לפני הצפירה אני מתוחה, לא יודעת למה. הפעם לא הייתי כל כך מתוחה. אולי כי הצפירה היא רק בחדר שלי, רק שלי. ורק אני עומדת לשתי דקות כשבחוץ עולם כמנהגו נוהג.

עווד אחד מהימים האלה שהם שם ולא פה. ימי אבל לאומיים, ימי שמחה לאומיים, ימי שמחה משפחתיים... כל מדי דברים שקרו בזמן האחרון וגורמים לי לשבת על קוצים בכתה ולתהות מתי, מתי אני כבר חוזרת הביתה.

חוויה בדוכן הטאפיוקה

היום הלכתי עם חברה להסתובב קצת בנגויה.

הגענו לדוכן טאפיוקה (מן משקה מוזר כזה), שלפניו עמדו כמה תיכוניסטיות שפטפטו עם המוכר. הוא ראה אותנו מתקרבות, וסימן לבנות לזוז. הן הסתובבו, וכשראו אותנו מייד התחילו להתנצל. בהתחלה ביפנית, ואז באנגלית מאוד רצוצה.

Hallo! Soly! Soly!

עניתי להן באנגלית: "זה בסדר". ואז הן המשיכו לזרוק מילים לאוויר: "אני [שם כלשהו], Nice to meet you!"

"Nice to meet you too!", עניתי.

ואז ניגשה אלינו בחורה אחרת, מסגרה את פנינו באוויר ואמרה: you, face, small!

שזה מעניין, במיוחד בהתחשב בעובדה שהיפנים, ובמיוחד היפניות, הם די... פיצים.

ניסיתי לזרוק להן מילים ביפנית, אבל הן כנראה לא שמעו, כי כשאמרתי לאחת הבנות משפט מסודר יותר היא פתאום התפלאה שאני יודעת יפנית. נו, מילא.

ואז הן הלכו.

חבל, רציתי לדבר אתן יותר.

חוויות סאקורה

העונה האהובה על היפנים היא האביב: כבר לא קפוא בחוץ (ובפנים), זהו זמן של התחלה (עבודות חדשות, שנת לימודים חדשה), והחשוב מכל: עצי הסאקורה פורחים.

מדובר במאורע ששיאו נמשך לא יותר מיומיים, ולכן בתקופה זו, המוני יפנים נוהרים לפארקים כדי לצפות בפריחה. הם יוצרים קבוצות של משפחה או חברים, אוכלים, שותים וצוחקים, והכל על אותו ניילון בצבע כחול. כששאלתי את אמי המארחת מדוע לכולם יש אותה יריעה, היא השיבה שביפן האדמה והדשא לחים. לדעתי אפשר גם לחיות עם לשבת סתם על שמיכה או משהו, אבל אולי באמת עדיף לא להירטב.

כפי שאמרתי בפוסט הקודם, הוריי הגיעו לבקר אותי לרגל חופשת הפסח. קיוויתי שאת הסאקורה נתפוס בימויים שלנו בקיוטו, כדי שאוכל לראות את דרך הפילוסופים בשיא פריחתה. לצערי, כשהיינו בקיוטו הייתה מעט פריחה, ועל העצים בדרך הפילוסופים היו רק ניצנים.

דרך הפילוסופים בחורף

יום לאחר מכן הגענו לאוקזקי, כדי לבקר את אמי המארחת וכדי שהוריי יראו איפה אני חיה. פה, הפריחה כבר הייתה כמעט בשיא, ולכן הלכנו לטירת אוקזקי, שם העמידו דוכני מזון לרוב. יצא להיות בכמה ארועים ומיני-פסטיבלים ביפן (בפסיטבל גדול, לצערי, עוד לא הייתי), אבל כל כך הרבה דוכנים לא ראיתי מעולם: סוכריות, מתוקים, בשרים, אוקונומיאקי, מסכות, ואפילו ערמונים: הכל היה שם. האמת שגם די חזר על עצמו, אבל מילא. הגענו לשם בערב ולכן ראינו את הסאקורה בחושך, עם התאורה הלא רבה מדי שהייתה שם. עדיין היה יפה.

לאחר מכן עלינו לטוקיו. ואז, או אז, תפסנו את הפריחה בשיאה. גם היה יום ראשון, וכך יצא שאנחנו וכל שאר טוקיו הלכה לראות את הפריחה בפארק אואנו (Ueno). לשם הולכים כולם, אבל לא מדובר במקום הכי יפה לראות את הפריחה, כך הבנתי.

מיליון ואחת יפנים. אה, וסאקורה

 היה יפה לראות את הפריחה, באמת, אבל ההמון קצת פגם בחוויה (אם כי גם זו הייתה חוויה בפני עצמה).

היפנים אוהבים את הסאקורה שלהם כשהיא בשיא פריחתה, אבל אני חושבת שהיא יפה גם לאחר מכן, כשעל העצים יש שילוב של ירוק וורוד. חוץ מזה, הסאקורה יפה על האדמה כמו שהיא יפה על העץ: תריסרי עלים מקשים את המדרכות והאגמים, עד שיבואו עובדי העירייה לנקות אותם.

מלבד הסאקורה, שמתי לב פתאום שיש לאנשם בערוגות המון צבעונים. זה, לדעתי, כבר יותר יפה, אבל על טעם ועל ריח...