30 במאי 2012

חוויה בשבועות

אני לא צמחונית, אבל מעולם לא הייתי חובבת בשר. במסעדות בארץ תמיד פזלתי לכיוון הפסטות-רביולי-קינוחים, וכשהיינו הולכים לחתונות תמיד הייתי מתבאסת מהאוכל, ובעוד כולם אוכלים סטייקים ופילה בשר, הייתי מסתפקת בסלט ואורז יבש.

על כן, מבחינת האוכל, אין ספק ששבועות הוא החג האהוב עליי. אני שואלת את אמי מה נכין ואיפה עושים בערך חודש לפני החג, ומנסה לאכול כמה שפחות לפני הארוחה. כמובן שתמיד כולם מאוד נהנים ותוהים "למה אנחנו לא מכינים יותר ארוחות חלביות?", אבל לא באמת משתדלים להכין יותר (אגב, בתור ארוחת "ברוכה השבה לארץ" ביקשתי אוכל חלבי).

אבל השנה אני נמצאת ביפן, מדינה שלא ידועה בזכות מוצרי החלב שלה. למרות זאת, לא הייתי מוכנה לוותר על החג החביב עליי, והחלטתי להזמין כמה חברים ולערוך עם ש' וג' פיקניק שבועות, שבו כל אחד יכין משהו לאכול.

מזג האוויר באותו יום ראשון היה יפה (שזה די נדיר לאחרונה, עם התקרבות העונה הגשומה וסופות הרעמים הרגעיות והעזות שהיא מביאה עמה), ופרשנו יריעה כחולה (זו שהיפנים משתמשים בה בהנאמי), הבאנו שתייה ואוכל ובילינו עם כמה חברים.

בתפריט:
פסטה ברוטב שמנת ובטטה, סלט תפו"א, סלמון אפוי, סושי, בלינצ'ס פטריות, עוגת דלעת, שתי עוגות גבינה, לחמניות גבינה ופירות יער, וחטיפים.

במיוחד שמחתי לראות (ולאכול!) את עוגות הגבינה שהביאו זוג יפנים. היה מאוד כיף ושמח, למרות שנשאר הרבה אוכל. ובכל זאת, ברגע מסויים, כשישבתי וצפיתי בכולם אוכלים ונהנים, חשתי קצת עצובה. "זה לא אותו דבר", חשבתי לי. "זה פשוט לא אותו דבר".

לפחות היה טעים.

שולחן עורך

26 במאי 2012

הגיג #12

אתמול הלכתי לחנות הספרים לקנות מגזין מנגה, והקופאי, באופן די נדיר, לא השתמש בקול הצייצני והמעושה של כל משרתי הלקוחות ביפן. הוא אומנם אמר את כל הדרוש ("ברוכה הבאה. סכום הקנייה הוא 500 ין. אני מפקיד 1000 ין. הנה, עודף של 500 ין. בבקשה תבואי שוב"), אבל בקול רגיל ושקט.

זה גרם לי להרגיש כל כך הרבה יותר טוב לגבי הקנייה שלי.

22 במאי 2012

חוויות ליקוי חמה

יפן היא מדינה שלווה ובטוחה מאוד (חוץ מרעידות אדמה מדי פעם. וצונאמי). אבל כשיוצאים לטייל ברחוב, תמיד יש הרגשה בטוחה ונעימה כזו. שקט, נעים, וכל אחד עוסק בענייניו.

ובכל זאת, כדי לא למות משיעמום, יש ליפנים נטייה למצוא משהו, קטן ושולי ככל שיהיה, ולהתייחס אליו כחג או פעילות לאומית. כפי שאני רואה זאת, הדוגמה הפשוטה ביותר לכך מתבטאת בתורים העצומים לסטארבאקס או מסעדות אחרות שלמען האמת, לא כל כך שונות ומיוחדות.

דוגמא יותר ברורה לכך היא "החגים". מדובר כמובן לא בחגים היפניים המסורתיים, כמו ראש השנה והאובון, אלא בימים כמו "יום האהבה" ו"היום הלבן", או "יום האם" שנחגג לאחרונה עם מבצעים מיוחדים ומוצרים מיוחדים לאמהות.

וכמה ימים אחרי יום האם, הגיע הזמן לליקוי החמה.

לא מדובר במאורע נדיר, אבל ליקויי חמה מלאים לא מתרחשים תמיד באותו אזור. לכן, ליקוי חמה מלא ייראה ביפן בפעם הבאה בעוד 300 שנה, ועוד שנתיים במקום אחר. והיפנים, בהיותם יפנים, מצאו סיבה לחגיגה.

אז התחילו למכור "ממתקי ליקוי חמה" (כמו לחם מלון כהה בקצוות), משקפיים בעיצובים מיוחדים שעלו בהתאם, ספיישלים בטלוויזיה ודיווחים חדשותיים על ההכנות בבתי הספר, ואפילו סדרת האנימה האלמותית "דוראמון" הקדישה את הפרק של יום שישי למאורע זה.
 בבית ספר יסודי אחד, למשל, הכינו טרה-טרה-בוזו (בובה שתולים כשרוצים שיהיה בהיר) ענק ותלו אותו על אחד מהקירות החיצוניים. את זה דווקא מצאתי די חמוד.

ביום הליקוי הייתי אמורה לקום מוקדם ולנסוע עם עוד כמה אנשים לחוף הים, אבל בגלל תקלה של הרגע האחרון הנסיעה התבטלה והחלטנו ללכת לאגם קטן במקום. רצתה אמא אדמה או אלוהי השמיים, ואותו בוקר היה מאוד מעונן.

ישבנו על גדות האדם וחיכינו, הרמז היחיד לליקוי המתרחש מעלינו היה השמיים הכתומים באופק.

(תמונות באדיבות פיטר קלארק)

למה העננים לא זזים מהר יותר??
 אנחנו היינו הצעירים היחידים באגם. כל השאר ויתרו והמשיכו לישון כשראו שהשמיים לא משתפים פעולה. האורחים האחרים היו מבוגרים שעשו את התעמלות הבוקר שלהם, או כאלה שבכל זאת באו לראות אם יש סיכוי לראות משהו והתלוננו שבנאגויה רואים יופי ו"רק אוקזקי, אה?"

כרבע שעה לאחר הליקוי המלא, שאותו כמובן פספסנו, השמיים מעלינו סופסוף התחילו קצת להתבהר, והצלחנו לתפוס חלק מליקוי החמה.

כמו ירח!

הרבה יותר מואר עכשיו
למרות שפספסנו את הליקוי המלא, בהחלט היה כיף לראות את חלקו. וגם יש משהו נחמד בלקום מוקדם בבוקר ולשבת על שפת אגם, עם כמה חברים ועוגת גזר.

15 במאי 2012

חוויה בכתה II

קודם כל הרשו לי להתנצל על כך שהבלוג מתעדכן לעיתים יותר רחוקות עכשיו. השגרה משתלטת, והמחסור בכסף מונע ממני לנסוע ליותר מדי טיולים. בכל מקרה, אני כן מנסה לשמור על קצב של לפחות פוסט אחד בשבוע, גם במחיר של פוסטים קצרים ולא מעניינים במיוחד.

כמו הפוסט הזה. אז ככה:

ביפן אוכלים אורז כל הזמן, לבוקר, לצהריים ולערב. זה מגיע לכדי כך שאורז לא קונים בחבילות קטנות כמו בארץ, אלא בקילו (לעומת זאת, וההיפך מהארץ, את הירקות והפירות כן קונים ביחידות ולא לפי קילו). האורז מהווה בסיס כמעט להכל.

ועל כן, באחד הטקסטים בכתה דובר על מישהי שהתלוננה שבעלה "משאיר גרגרי אורז בצלחת" ולא מסיים הכל. המורה ראתה שיש חוסר הבנה מסויים בכתה, וניסתה להשוות את המשפט למשהו שהכתה (שחצייה לא אסייתי) תבין. על כן, היא ניסתה לחשוב על אוכל בסיסי במערב.

"אמא שלכם, למשל, אף פעם לא אמרה לכם שאתם צריכים לסיים את כל ה...לחם?" שאלה.

השאלה הזאת העלתה קצת גיחוך. נכון שאנחנו אוכלים לחם, אבל הלחם לא מהווה בסיס כמו האורז במזרח. אם אתם שואלים אותי, היא פשוט הייתה יכולה להגיד שזה אומר ש"צריך לסיים הכל מהצלחת" ולסגור עניין.

אבל אולי לאורז יש משמעויות אחרות, אנאעארף...

8 במאי 2012

הגיג #11

נדמה לי שפוטרתי מאחת העבודות שלי.

האישה לה אני מעבירה שיעורים פרטיים ביקשה להפסיק אותם (בעיקרון מדובר בעשרה שיעורים בכל פעם, ואז ניתן לבחור להמשיך או להפסיק. היא כנראה בחרה להפסיק).

אני יודעת שאני לא מורה טובה במיוחד, אבל זה עדיין מבאס.

מארבע עבודות ירדתי לשתיים, ויכול להיות שזה קצת תוקע את תוכנית ה"להינות מיפן כמה שאפשר בחודשיים שנותרו לי פה" שלי.

5 במאי 2012

חוויות בפסטיבל הממטסו

הגיעה חופשת הזהב (Golden Week - אוסף של חגים לאומיים שחוברו יחדיו כדי ליצור חופשה בת יותר מיום), ואתו מני אירועים ופעילויות (למרות שאצלי הרבה מתבטל, לצערי, אבל מה לעשות).

בתחילה חשבתי אולי לצאת לטיול (בכל זאת, בית הספר נתן לנו חופשה של יומיים שלמים, מלבד סוף השבוע), אבל הסקתי שבטח הכל יהיה מלא ביפנים שמטיילים, אז אולי כדאי לוותר. נזכרתי ששמעתי על פסטיבל עפיפונים או משהו כזה בעיר הממטסו במחוז שיזואוקה (שעה נסיעה מאוקזקי), ולאחר שבדקתי קצת בוויקיפדיה, מסתבר שהוא אכן נופל על החופשה.

רצה המזל ואפילו לא ירד גשם באותו יום (כשיום לפני הטלוויזיה הייתה מלאה בדיווחים על טוקיו הסוערת וכמה חבל שהתכוניות לחופשה נאלצות להתבטל), ולכן לקחתי כמה חברים ונסענו לראות פסטיבל. עוד לא יצא לי להיות בפסטיבל גדול ביפן, ומאחר שחזרתי נקבעה לתחילת יולי, מסתבר שאפספס את הקיץ ואת הפסטיבלים הרבים הבאים עמו (וגם את החום המזעזע, אז אולי זה גם לטובה).

ירדנו מהרכבת ועמדנו עם כל היפנים בתור לאוטובוס שייקח אותנו לזירת הקרבות. היפנים, כמו יפנים, היו מסודרים להפליא וארגנו צי שלם של אוטובוסים שייקח את המבקרים למחוז חפצם (בתשלום סמלי), ודאגו להעלות לאוטובוסים אנשים רק כמספר המושבים, כדי שחלילה אף אחד לא יעמוד.

לא הורידו אותנו עד שהדענו לנקודת העצירה
לאחר נסיעה של כרבע שעה הגענו לאזור הקרבות, והמראה הראשון שצד את עיני היו דיונות החול. למרות שאני באה מהדרום, והנוף החולי הוא חלק משגרת יומיומי, עבר די הרבה זמן מאז שראיתי אותו לאחרונה.

רק שלא ייכנס לי לנעליים!
לאחר הליכה  של עוד כרבע שעה הגענו לכיכר דשא גדולה, מלא בקבוצות יפנים לבושים חלוקים מסורתיים ומפריחים עפיפונים גדולים לאוויר. מנהג זה התחיל מהדאימיו של הממטסו, שהפריח עפיפון לכבוד הולדת בנו הראשון. בתקופת מייג'י היה זה מנהג פופולארי להפריח עפיפונים לכבוד הולדת הבכורים, אבל לאחר מכן הוא כנראה דעך, ומתקיים כרגע רק בפסטיבל הממטסו. מפריחי העפיפונים הראשונים בכל שנה הם אלה שנולד להם בן בכור, והם לוקחים אותו אתם לקרבות.

עפיפון בדרכו לקרבות
 המטרה היא להפיל עפיפונים אחרים. איך? דואגים שהחבלים יתחככו זה בזה עד שאחד מהם נקרע.

משוך בחבל!
בין כל קריאות העידוד והשמחה, החצוצורות, התופים וההמולה, היו גם כאלה שלא ממש הצילחו לגרום לעפיפון שלהם להתרומם. דוגמה מצויינת לכך ניתן לראות בתמונות הבאות (ובסרטון כאן, שצולם ע"י מרטין מבלגיה, אחד משותפיי לביקור. האקשן מתחיל מ1:20).

היכונו להמראה
...וההתרסקות הכואבת פחות מעשר שניות אח"כ
משום מה כל ההתרסקויות קרו בזמן שאנחנו צפינו בעפיפונים המתכוננים להמריא, ותהינו אם זה כי הטלנו קללת זרים על המקום.

בסרטון הבא, גם הוא מבית היוצר של מרטין, ניתן לראות את כל העפיפונים בשמיים:


לאחר שהרגשנו כי מיצינו חזרנו לאוטובסים. הפעם, שלא כמו בדרך לזירה, היו הרבה יותר אנשים שהתכוננו לחזור. וכך קרה שנוצר תור מאור מאוד ארוך, אבל גם מאוד מאוד מסודר: אנשים עמדו בצורת Z מתמשכת, כמעט ללא סימונים (מלבד קונוסים שהושאלו ממקום אחד וסימנו את הפינות שבהן צריך להסתובב), בשקט ובלי לדחוף. חשבתי שבארץ במצב כזה מייד היה נוצר צוואר בקבוק עצום בדרך לאוטובוסים. גם הפעם המארגנים השתדלו להעלות רק כמספר הכסאות, אבל בגלל שהיו המון האנשים הם קראו למי שחושב שאין לו בעיה לעמוד, שבבקשה ירים את היד והם יעלו אותו.

לאחר שהסתובבנו קצת באזור התחנה המרכזית, ראינו מופע ג'אז קצר וראינו דוכנים בינ"ל, הגיע הזמן לצפות בתהלוכה. הקבוצות שנלחמו עם עפיפונים בעצם מייצגות ערים, או שכונות בהממטסו. אותן קבוצות עכשיו רצו להוכיח שלהן המרכבה היפה ביותר.




נראה הרבה יותר כיף להשתתף בתהלוכה מאשר לצפות בה.

היה מאוד כיף ומעניין, ואני שמחה שיצא לי לראות פסטיבל גדול.