13 בנובמבר 2011

חוויות עם איצ'יקאווה-סאן

"קצת מבאס אותי העניין הזה שבסופי שבוע כולם לומדים ולא רוצים לטייל. זה או זה, או שכולם כבר היו ביפן ורק אותי מעניין לראות את האטרקציות הגדולות..." התלוננתי בארוחת הצהריים באזניי ש' וג', חבריי דוברי שפת הקודש.

"למה שלא תלכי עם איצ'יקאווה-סאן? הוא רוצה ללכת ביום ראשון לראות את השלכת", אמר לי ש'.

עד היום לא ידעתי מי זה איצי'קאווה-סאן. חשבתי שהוא אחד העובדים במשרדים של ימאסה, ושהוא מארגן טיולון עם כמה סטודנטים שהוא מכיר. שלחתי לו מייל ושאלתי אם אפשר להצטרף. הוא אמר שכן, כמובן, ואז הבנתי שאני בעצם לבד בסיפור הזה. לא רציתי שיהיה מוזר מדי (בכל זאת, אני לא מכירה אותו ולאחר מכן גם התברר לי שהוא די מבוגר), אז הזמנתי את אחד האמריקאים שיבוא אתי.

וכך היום בבוקר הלכתי להיפגש עם האמריקאי ואיצ'יקאווה-סאן. איצ'יקאווה-סאן אחראי על ניקיון המעונות. הוא אדם מבוגר, מתקרב ל-60 (אם לא כבר אחרי), שיערו לבן, ושן תותתבת כסופה בקידמת פיו. נכנסנו לטויוטה שנת 95 שלו ונסענו לחפש את עלי השלכת באזור הסובב את אוקזקי.

לפני שהגעתי ליפן חשבתי שרק האביב אהוד פה, ושרק לו מצפים. אבל הסתבר לי שבסתיו כל העצים נצבעים אדום, וגם זה מראה מאוד יפה. הבעיה: ההתחממות הגלובלית לא פסחה גם על ארץ השמש העולה, ולא היה יותר מדי קר פה בזמן האחרון, אפילו שכבר נובמבר. לכן, הרוב עדיין ירוק.

"אתם רוצים אפרסמונים? אני אתן לכם אחר כך, יש לי הרבה", אמר איצ'יקאווה-סאן לאחר שנסענו כמה דקות.

בהתחלה הגענו לפארק המזרחי של אוקזקי, ושם הייתה שדרה ירוקה ויפהפיה. "בשלכת הכל אדום!" אמר איצ'יקאווה. "חבל, הכל ירוק עדיין..."

לאחר מכן נסענו לפה ולשם, בין כפרים ועיירות קטנות, וחיפשנו את השלכת. חלק מהעצים היו כבר אדומים וצהובים, וזה אכן היה מאוד יפה. אבל גם הדרך עצמה, שהתפתלה בחורשות וביערות, ולצד נחלים ושדות, גם היא הייתה מקסימה בעיני. הנחלים והמפלים הקטנים, הירוק, הכפר, המשפחות, הכל היה מאוד יפה. ככה יפן - יוצאים מהעיר וזה מה שרואים.



"שלחתי מייל ל-20 סטודנטים. אף אחד לא רצה לבוא. הם בטח עסוקים. אולי זה מעצבן אותם", אמר לנו.

הגענו לעמק מפורסם (Korankei Gorge), מלא במשפחות וקבוצות מטיילים, כולם מחפשים את הסתיו ולא כל כך מוצאים. "חבל, חבל", אמר איצ'יקאווה בעודו מתרוצץ. "בשלכת הכל אדום. חבל, עכשיו לא רואים. זה לא מרגש כמו שזה אמור להיות. חבל!" ניסינו להסביר לו שלא נורא, שגם בלי זה הכל מאוד יפה, אבל הוא בשלו.

הוא כבר רגיל לנוף הירוק.

גם זה היה בעמק


"יש שדה ליד בית הספר. יש שם חצילים, פלפלים... בקיץ יש אבטיחים! אפשר לקחת את האבטיחים ולהכות בהם בקיץ. אבל הם לא באים".  אמר לנו כשעזבנו את המקום.

עשינו עוד מסלול, מוקף עצי במבוק ונחלים. היה ירוק, היה יפה. טיפסנו במדרגות כדי  להגיע למזבח קטן, על בטן ריקה (כי לא מצאנו קומביני לקנות בה כדורי אורז, או משהו אחר לאכול), וגילינו שלא רואים משם את הנוף. לא נורא, העיקר הדרך.




התחלנו בדרכינו חזרה. "הם לא באים לקחת. השדה נמצא ליד בית הספר, אבל הם לא באים."

נכנסנו לאוקזקי. הדרכים היו פקוקות, וזה הרגיש כאילו עמדנו יותר מאשר נסענו. "בטירה הייתם?" שאל.
 אמרתי שכן, אבל האמריקאי אמר שהוא לא היה. איצ'יקאווה-סאן נסע עד לטירה כדי שהאמריקאי יוכל לצלם תמונה, שבסוף לא הצליחה כל כך. "לא נורא", אמר.

"אני לא מבין למה הם באים לקחת".

ואז הוא לקח אותנו לשדה, שאכן נמצא מרחק יריקה מבית הספר. הרוב היה יבש, אבל היו חצילים, ובצלים ירוקים, ובטטות, ועגבניות, ובזיליקום, וכרוב, ועוד דברים שלא זיהיתי. איצ'יקאווה-סאן קטף כל מני דברים ושאל אם אנחנו רוצים. האמריקאי לקח, ואני, שהייתי רעבה וכבר חסרת סבלנות, סירבתי בערך-בנימוס (אני מקווה) בתירוץ של "אני לא אוהבת חצילים. לא, אני לא אוכלת בזיליקום". למרות שבעיקרון כן, אבל ידעתי שאם אקח רוב הסיכויים שזה יירקב במקרר. "את די בררנית", אמר לי. חייכתי.

בסוף (אחרי עצירה בשדה נוסף לקטוף רימונים) הוא החזיר אותנו לנקודת האיסוף. "היה כיף," אמרנו.

"תשלחו לי תמונות" ביקש. "ותבואו לשדה".

תגובה 1:

  1. זה הדבר הכי עצוב שקראתי כבר הרבה זמן. תלכי לקחת משהו מהשדה שלו...
    וחוץ מזה את כותבת מאוד יפה.
    מקווה שטוב לך ביפן ושולחת ד"ש מניו יורק,
    סתיו.

    השבמחק