18 ביוני 2012

חוויות פריחה


ביום ראשון שעבר הלכתי עם אמי המארחת למן טיול אחרון. הלכנו לראות את פריחת ההידרנג'אה: פרחים בשלל סוגים וצבעים, שפורחים בשיאם בחודש יוני, בעונה הגשומה. הלכנו למן שמורה קטנה כזו, עוד אחד מהמקומות בהם הפרחים נשתלו בכוונה כדי שביוני יבואו המוני יפנים לראותם. ביפן יש הרבה מקומות כאלה, שרק בעונה אחת מלאים באנשים ובשאר לא כל כך, בין אם מדובר בשמורות טבע טבעיות (כמו עמק קורנקיי), או במקומות מלאכותיים, כמו שמורת ההידרנג'אה. לפעמים אני חושבת שקצת חבל לי על המקומות המלאכותיים האלה, מקומות שהקימו אותם רק בשביל חודש, או לפעמים אפילו שבוע או שבועיים בשנה.





הסתובבנו בין הפרחים, וכשהגענו לפסגת הגבעה ניתן היה לראות את הים. לאחר מכן נסענו בדרך נוף, עלינו עוד יותר גבוה ושוב השקפנו על נוף הים הנמתח לאינסוף (מזל שהיה בהיר, יום לפני זה כבר ירד גשם).


 היו שם גם הרבה זחלים, ואחד מהם טיפס לי על הרגל. העפתי אותו בבהלה והתכופפתי כדי להתבונן. 

כשהתכוננתי לשלוף מצלמה ולצלם אותו, הגיע אדם מבוגר, דרך עליו והרג אותו. "איזה מסכן!" אמרתי.
"הוא עוקץ אנשים ואז מגרד להם, זו בעיה", אמר הזקן (כמובן בדיבור לא ברור של זקנים, אני בהלם שהבנתי משהו). 

"טוב, יש פה הרבה חרקים, בואי נלך לפני שיעקצו אותנו", אמרה לי אמי המארחת ואז נסענו לשתות קפה בבית-קפה שרואים ממנו את הים. אממה, כיאה ליום ראשון ולמזג האוויר הנפלא, היה מלא, ותור של לפחות שעה. אז ירדנו לראות את הים מקרוב יותר, וכשעלינו חזרה היא הציעה שנוותר ונלך לשתות קפה למקום אחר (כי צריך ללכת למסעדה שהיא הזמינה בה מקום אחר כך).

אז הלכנו לבית קפה אחר, כמובן על הים, קצת יותר מבודד אבל עם אווירה מאוד נעימה. הזמנתי שייק בננה וחמאת בוטנים, וביחד הזמנו צלחת עם ואפל בלגי (בריא!) וקלמנטינות קיץ כאלה (קוראים להן amanatsu, "קיץ מתוק", אבל הן מרות בערך כמו אשכולית). זה היה פחות טעים ממה שזה נשמע.

ואז נסענו למסעדה. השמש כבר התחילה לשקוע, והנסיעה הייתה רגועה. השמש הייתה מחממת, שירים נעימים ברדיו... בדיוק סוג הנסיעה שאני אוהבת ובשעה שאני אוהבת. מאז שהגעתי ליפן אני לא כל כך נוסעת במכוניות (אני מקווה שאני עוד זוכרת איך לנהוג), אז מאוד נהניתי מהנסיעה הזו.

הגענו למסעדה: מין בית מסורתי יפני עם גינה יפה. "עכשיו יש פה אירוע גחליליות", היא אמרה לי "נוכל לראותן בזמן הארוחה". נכנסנו, ומיד הופתעתי. נכון שהמקום נראה יוקרתי מבחוץ, אבל לא ציפיתי שיהיה... יוקרתי כל כך. המלצרים היו לבושים כולם ביוקאטה (קימונו קיץ), והשולחנות היו בהזמנה בלבד, ערוכים למשעי עם 6(!) כפות וזוג מקלות אכילה.



כשעבדתי במסעדה הסינית, רוב הלקוחות היו מזמינים את ארוחת המנות (courses). ברגע שהיו מסיימים לאכול מנה אחת היה עליי להודיע לטבח, ולהגיש להם את הבאה אחריה. כך עשיתי פעם או פעמיים בשבוע, ותמיד הבטתי בהם בקנאה ואמרתי לעצמי שלפני שאני עוזבת את יפן אני חייבת ארוחה כזו. גם אמרתי לג', שגם עובד שם, שאנחנו צריכים ללכת לאכול בכזה מקום. הבעיה היא שהרוב יקר, או רחוק, אז וויתרתי.

ואז גיליתי שהארוחה של היום היא ארוחת מנות, ומאוד שמחתי. מנות קטנות, סופר טעימות, הגיעו אחת אחרי השנייה. גחליליות לא כל כך ראינו (פעם בכמה זמן אחת המלצריות העבירה גחליליות מהגינה הקדמית לאחורית כדי שכולם ייראו), אבל גם הקצת שראינו היה יפה. 

ולהלן המנות:

קרפ עם גבינת שמנת, שרימפ ותרד

משהו עם צלופח

לא זוכרת, אבל היה טעים

מרק קארי לבן עם ירקות וסלמון

סורבה עגבנייה, תפוח אדמה ובשר...כלשהו

לא היה טעים

גם הקינוח היה סביר מינוס

קפה
בסוף הארוחה הגיעה ה...האחמש"ית, נקרא לה (היא כבר הייתה לבושה בקימונו), ושאלה את אמי המארחת מאיפה הגעתי. אמי המארחת הפנתה מבטה אליי, כי ידעה שאני מסוגלת לענות יופי בעצמי. קצת פטפטנו, ואז האחמ"שית אמרה שלכבוד אירוע הגחליליות הגיע צלם, ואם אנחנו רוצות אפשר להצטלם.

אז הצטלמנו (אמרו שהתמונות יועלו לאתר של המסעדה, אבל לא מצאתי), ואז חזרנו הביתה.

היא כיף ומאוד טעים!

אפילו האסלה שם הייתה מהודרת

תגובה 1:

  1. אולי לוקח להם זמן להעלות את התמונות, אני מציעה שתבדקי בהמשך.
    נראה שהיה ממש כיף! אני מצטערת שכשהייתי ביפן לא יצא לי להיות עם משפחה מארחת.

    השבמחק