6 בינואר 2012

חוויה בהירושימה

כפי שהזכרתי בפוסט על קיוטו, נסעתי בחופשה גם להירושימה, הידועה בעיקר בגלל פצצת האטום שהנחיתו עליה האמריקאים בשנת 1945.

בחרתי לנסוע לשם באוטובוס מקיוטו, והנסיעה באוטובוס המרווח, על אף אורכה הרב, אכן עברה עליי בנעימים.



כמובן יש לציין שהאוטובוסים ביפן בדרך כלל לא נראים ככה, אבל מדובר בחברה שמפעילה אוטובוסים בינעירוניים למרחקים ארוכים, אז יש להם במלאי כל מני אוטובוסים עם עיצוב פנים מעניין.

להירושימה הגעתי בשעת ערב מוקדמת ומייד התמקמתי בהוסטל, שבו היה לי את החדר הכי מזמין ויפני שנתקלתי בו עד כה ביפן.


מדובר בחדר יפני מסורתי, ובלילה הראשון אפילו ישנתי בו לבד, אז בכלל. באותו ערב, חבורת סטודנטים מאוניברסיטת הירושימה באה להכין בהוסטל ארוחת ערב חמה, אז ישבתי אתם ועם עוד אורחים נוספים, והיה סיפתח מאוד נחמד לפרק הירושימה בטיולי הקצרצר.

בבוקר שלאחר מכן שמתי פעמיי לעבר פארק השלום, היכן שנותר השריד המפורסם ביותר מהפצצה.

A-Bomb Dome
פארק השלום
בפארק השלום בהירושימה אפשר לשמוע הדרכה בחינם מכל מני ניצולים, או דור שני לניצולים. הם מחזיקים אלבום עם תמונות מזעזעות, ומספרים כל מני פרטים שלא כתובים במוזיאון שנמצא אך בהמשך הדרך. הקשבתי למדריך והבנתי את רוב מה שהוא אמר, שזה די הישג. בשלב מסויים הוא אמר לנו ללכת עם מדריך אחר, אשר הראה לנו שרידים אחרים שנותרו מאז.

פסל שלא נהרס ונותר מאז
לאחר מכן הלכתי למוזיאון הפצצה. המוזיאון מחולק בעצם לשני חלקים, כאשר החלק הראשון הוא יותר היסטורי. יש בו פרטים על הירושימה של לפני, בזמן, ואחרי המלחמה, פרטים כלליים על הפצצה וכו' וכו'.

ואז מגיעים לחלק השני.

קודם כל הכניסה אליו היא דרך סוגשל איי חורבות שכאלה, וכשמסיימים לחצות את הבניינים ההרוסים בכאילו, העיניים נתפסות על שלוש בובות בגודל אמיתי, בגדיהן קרועים, שיערן פרוע, פניהן מפוייחות, ו"עורן" נתלה על אצבעותיהן. מראה מזעזע למדי, אבל כמו תאונה, אי אפשר להסיר את המבט.

כאילו הפצצה התפוצצה לפני חמש דקות בערך.

בשאר האולם ניתן כל מני שאריות בגדים של קורבנות הפצצה, קירות מוכתמים מהגשם השחור שירד זמן לא רב אחרי כן, קופסאות אוכל שתוכנן מפוייח והיה כך מאז אותו יום נורא, ועוד כל מני מראות מזעזעים.

בתחילת היום עוד תכננתי ללכת למוזיאון הילדים, אבל אחרי המוזיאון הראשי ויתרתי. מספיק זעזוע ליום אחד.

לאחר מכן הלכתי לבקר בטירת הירושימה, ובגנים יפים, אכלתי אוקנומיאקי מקומי (שלא היה טעים במיוחד), ובלילה הלכתי עם חברותיי היפניות החדשות לראות את האילומיניישן לחג המולד.



בסך הכל מדובר בעיר חביבה למדי. היא גם העיר הכי מסבירת-פנים לזרים שנקלתי בה ביפן: להכל יש תרגום לאנגלית (אפילו במוזיאונים, שזה די נדיר פה), עוברים ושבים הציעו לי עזרה, ובסך הכל הרגשתי די רצוייה שם.

זו גם עיר מאוד תוססת, ויש בה משהו כיפי. היא גדולה, אבל לא מרגישה כך.

בביקורי הבא אני רוצה לבקר במויזאון שואת הילדים (השואה שלנו, כן?) שגם נמצא איפהשהו במחוז הזה.

יש למה לצפות!

תגובה 1: