בנוסף לעבודה במסעדה מצאתי עוד שתי עבודות. שלוש עבודות אולי נשמע כמו הרבה, אבל באמת שמבחינת שעות זה לא נורא כל כך, במיוחד כשהמאסטר במסעדה לא בדיוק נותן לי את "שלוש המשמרות בשבוע" שדיברנו עליהן, אלא בין אחת לשתיים. ג' הישראלי שגם עובד שם, אמר לי שגם הוא לא מקבל יותר מדי ושהוא הסתכל בלו"ז וראה ש"יש שתיים שלקחו הכל". לא יודעת.
עבודה אחת היא שטיפת כלים בגן ילדים (אותו הגן שדיברתי עליו בפוסטים האלה). מדובר בערך בשעה וחצי-עד שעתיים, שלוש פעמים בשבוע אחרי הלימודים. כפי שניתן להניח, לא מדובר בעבודה שצריך לחשוב בשבילה יותר מדי, וגם התקשורת שם די מוגבלת, אבל לא נורא. עוד קצת דמי כיס.
העבודה השלישית שמצאתי היא בהוראת אנגלית לילדים. כפי שציינתי בפוסטים אחרים על חוויותי בעבודה, הרבה זרים ביפן הולכים לעבוד בהוראת אנגלית, הרי שמדובר בעבודה ש, לשם שינוי, מעדיפים בה זרים על פני מקומיים, וגם מרוויחים בה די הרבה.
אני צריכה כסף, אז החלטתי לנסות גם. החיסרון היחיד הוא שמדובר בעבודה ביום שבת, ועם העבודה במסעדה שלפעמים גם נופלת על שבתות, נוצר יום די עמוס, בלשון המעטה.
מזל שיש את יום ראשון.
בעבודה זו אני מלמדת ילדים בגילאי יסודי. גם בארץ עבדתי בהוראת אנגלית לילדים, ולא נראה לי שהייתי טובה במיוחד. בסוף השנה אפילו מנהלת המקום אמרה לי שאולי זה "לא הקמצוע בשבילי", או משהו כזה. מילא.
הבעיה הייתה שאין לטאני, המנהל, מספיק מורים. לכן, שלא כמו שאר המורים החדשים שמגיעים ובחודש הראשון לא כל כך עושים משהו בעצמם אלא בעיקר צופים ומודרכים, לימדתי בעצמי כבר מהיום הראשון. בשעה הראשונה טאני נכנס כדי לראות איך אני מלמדת, התיישב על הרצפה ונרדם. והתחיל לנחור. לא היה לי נעים להעיר אותו, אבל לא הייתה לי כל כך ברירה.
"נרדמתי כי הוקל לי", אמר לי לאחר מכן. "ראיתי שאת מלמדת טוב". אני מקווה שהוא היה כן והוא לא נרדם כי שיעמם לו. כשסיפרתי את פרטי המקרה לניקי, מורה אחרת שם, היא הנהנה ומבטה אמר שזה לא מאורע נדיר. "טאני לא כל כך ישן", הסבירה לי. טוב, שיהיה.
פה יש לציין, אגב, שטאני גר שנים מספר בארה"ב ולמד אנגלית. אבל שלא כמו יפנים אחרים שבילו במדינה דוברת אנגלית והאנגלית שלהם טובה, האנגלית שלו קצת... מוזרה לפעמים. קורה שאני לא מבינה מה הוא מנסה להגיד לי. ועדיין, האנגלית שלו טובה מזו של רוב היפנים.
מאחר שלא ראיתי אף אחד מלמד, בהתחלה לימדתי את הילדים דברים שלא הייתי אמורה ללמד: כמו מילים שהם כבר יודעים, צירופי אותיות שהם כבר מכירים... לא הבנתי איך קורה שנגמר לי כל החומר שצילמתי. חשבתי שאני אמורה לעבור על דף בשעה.
רק השבוע סופסוף הבנתי איפה הטעות שלי והבאתי להם את הדפים שהייתי אמורה. ואכן, הפעם לא סיימנו הכל בעשר דקות. נקודה לציון.
גם בשעת "נושא עולמי" היה שיפור (שעה שבה מכנסים כמה כיתות ומראים להם מצגת על מדינה כלשהי בעולם. בחודש שעבר דיברו על ישראל, אגב, כי היה חג המולד ורצו להראות להם מאיפה ישו הגיע. או משהו. אפילו שאני בספק אם יש שם תלמיד נוצרי אחד). ישבתי לי מאחורי הילדים ונשענתי על הקיר כהרגלי, ואז הגיעו כמה תלמידות, התיישבו לידי/עליי/צמוד. נקודה לציון.
ואז הגיעה השעה האחרונה, לאחר שעת הלימוד העצמי. אחד התלמידים התחיל לבכות.
לא הבנתי למה.
הבעיה היא כזו: אסור לדבר ביפנית. הכל צריך להתנהל באנגלית. גם המורה יודעת את זה וגם התלמידים. לא כל כך מלמדים אותם דקדוק. בעיקר עובדים אתם על אוצר מילים ותבניות מובנות. מצד אחד אני חושבת שזה לא נכון ללמד ככה, ושהשיטה הזו אולי מתאימה ליפנית (שהיא שפה די ססיטמטית) ולא לאגנלית, אבל מצד שלי בבית הספר היפני מתחילים ללמוד אנגלית רק בחטיבת הביניים. כך שייתכן שמכון האנגלית מודע לכך והוא לא עובד על באמת ללמד, אלא בעיקר על... "להעשיר", נקרא לזה.
חזרה לעניין הבכי: מכיוון שהתלמידים לא כל כך יודעים אנגלית, גם קשה להם להסביר מה קרה. כך שכל הכתה הבינה למה שויו (התלמיד, שהוא אגב גם הבן של הבוס) בוכה, חוץ ממני. והוא בכה, וכעס, ואחד התלמידים ניסה להסביר לי בצעד נואש בעזרת הלוח. זה נשמע בערך ככה:
ואז הוא צייר הלוח תרגיל ואת התשובה. לא הבנתי.
בריאן, אחד המורים, אמר לי שאם אני ממש לא מבינה אני יכולה לדבר ביפנית. אז שאלתי את שויו בשפת אמו מה קרה, לעזאזל, והוא אמר ש"טאקה גילה לי את התשובה". חשבתי שאני עדיין לא מבינה, כי למה שמישהו יבכה על זה? בסופו של דבר נכנעתי והמשכתי בשיעור (בכל זאת, משלמים לי על משהו). אחרי כמה דקות שויו נרגע והמשיך כאילו כלום.
בסוף היום כשסיפרתי זאת לבריאן, הוא הנהן בהבנה. "את לא יכולה להגיד להם שאין תחרות. בשביל ילדים הכל זה תחרות", הסביר לי. אז בשביל שויו, טאקה כאילו רימה.
כנראה שיש לי עוד הרבה מה ללמוד.
עבודה אחת היא שטיפת כלים בגן ילדים (אותו הגן שדיברתי עליו בפוסטים האלה). מדובר בערך בשעה וחצי-עד שעתיים, שלוש פעמים בשבוע אחרי הלימודים. כפי שניתן להניח, לא מדובר בעבודה שצריך לחשוב בשבילה יותר מדי, וגם התקשורת שם די מוגבלת, אבל לא נורא. עוד קצת דמי כיס.
העבודה השלישית שמצאתי היא בהוראת אנגלית לילדים. כפי שציינתי בפוסטים אחרים על חוויותי בעבודה, הרבה זרים ביפן הולכים לעבוד בהוראת אנגלית, הרי שמדובר בעבודה ש, לשם שינוי, מעדיפים בה זרים על פני מקומיים, וגם מרוויחים בה די הרבה.
אני צריכה כסף, אז החלטתי לנסות גם. החיסרון היחיד הוא שמדובר בעבודה ביום שבת, ועם העבודה במסעדה שלפעמים גם נופלת על שבתות, נוצר יום די עמוס, בלשון המעטה.
מזל שיש את יום ראשון.
בעבודה זו אני מלמדת ילדים בגילאי יסודי. גם בארץ עבדתי בהוראת אנגלית לילדים, ולא נראה לי שהייתי טובה במיוחד. בסוף השנה אפילו מנהלת המקום אמרה לי שאולי זה "לא הקמצוע בשבילי", או משהו כזה. מילא.
הבעיה הייתה שאין לטאני, המנהל, מספיק מורים. לכן, שלא כמו שאר המורים החדשים שמגיעים ובחודש הראשון לא כל כך עושים משהו בעצמם אלא בעיקר צופים ומודרכים, לימדתי בעצמי כבר מהיום הראשון. בשעה הראשונה טאני נכנס כדי לראות איך אני מלמדת, התיישב על הרצפה ונרדם. והתחיל לנחור. לא היה לי נעים להעיר אותו, אבל לא הייתה לי כל כך ברירה.
"נרדמתי כי הוקל לי", אמר לי לאחר מכן. "ראיתי שאת מלמדת טוב". אני מקווה שהוא היה כן והוא לא נרדם כי שיעמם לו. כשסיפרתי את פרטי המקרה לניקי, מורה אחרת שם, היא הנהנה ומבטה אמר שזה לא מאורע נדיר. "טאני לא כל כך ישן", הסבירה לי. טוב, שיהיה.
פה יש לציין, אגב, שטאני גר שנים מספר בארה"ב ולמד אנגלית. אבל שלא כמו יפנים אחרים שבילו במדינה דוברת אנגלית והאנגלית שלהם טובה, האנגלית שלו קצת... מוזרה לפעמים. קורה שאני לא מבינה מה הוא מנסה להגיד לי. ועדיין, האנגלית שלו טובה מזו של רוב היפנים.
מאחר שלא ראיתי אף אחד מלמד, בהתחלה לימדתי את הילדים דברים שלא הייתי אמורה ללמד: כמו מילים שהם כבר יודעים, צירופי אותיות שהם כבר מכירים... לא הבנתי איך קורה שנגמר לי כל החומר שצילמתי. חשבתי שאני אמורה לעבור על דף בשעה.
רק השבוע סופסוף הבנתי איפה הטעות שלי והבאתי להם את הדפים שהייתי אמורה. ואכן, הפעם לא סיימנו הכל בעשר דקות. נקודה לציון.
גם בשעת "נושא עולמי" היה שיפור (שעה שבה מכנסים כמה כיתות ומראים להם מצגת על מדינה כלשהי בעולם. בחודש שעבר דיברו על ישראל, אגב, כי היה חג המולד ורצו להראות להם מאיפה ישו הגיע. או משהו. אפילו שאני בספק אם יש שם תלמיד נוצרי אחד). ישבתי לי מאחורי הילדים ונשענתי על הקיר כהרגלי, ואז הגיעו כמה תלמידות, התיישבו לידי/עליי/צמוד. נקודה לציון.
ואז הגיעה השעה האחרונה, לאחר שעת הלימוד העצמי. אחד התלמידים התחיל לבכות.
לא הבנתי למה.
הבעיה היא כזו: אסור לדבר ביפנית. הכל צריך להתנהל באנגלית. גם המורה יודעת את זה וגם התלמידים. לא כל כך מלמדים אותם דקדוק. בעיקר עובדים אתם על אוצר מילים ותבניות מובנות. מצד אחד אני חושבת שזה לא נכון ללמד ככה, ושהשיטה הזו אולי מתאימה ליפנית (שהיא שפה די ססיטמטית) ולא לאגנלית, אבל מצד שלי בבית הספר היפני מתחילים ללמוד אנגלית רק בחטיבת הביניים. כך שייתכן שמכון האנגלית מודע לכך והוא לא עובד על באמת ללמד, אלא בעיקר על... "להעשיר", נקרא לזה.
חזרה לעניין הבכי: מכיוון שהתלמידים לא כל כך יודעים אנגלית, גם קשה להם להסביר מה קרה. כך שכל הכתה הבינה למה שויו (התלמיד, שהוא אגב גם הבן של הבוס) בוכה, חוץ ממני. והוא בכה, וכעס, ואחד התלמידים ניסה להסביר לי בצעד נואש בעזרת הלוח. זה נשמע בערך ככה:
"I know what Taka do. Like this (laika dis)"
בריאן, אחד המורים, אמר לי שאם אני ממש לא מבינה אני יכולה לדבר ביפנית. אז שאלתי את שויו בשפת אמו מה קרה, לעזאזל, והוא אמר ש"טאקה גילה לי את התשובה". חשבתי שאני עדיין לא מבינה, כי למה שמישהו יבכה על זה? בסופו של דבר נכנעתי והמשכתי בשיעור (בכל זאת, משלמים לי על משהו). אחרי כמה דקות שויו נרגע והמשיך כאילו כלום.
בסוף היום כשסיפרתי זאת לבריאן, הוא הנהן בהבנה. "את לא יכולה להגיד להם שאין תחרות. בשביל ילדים הכל זה תחרות", הסביר לי. אז בשביל שויו, טאקה כאילו רימה.
כנראה שיש לי עוד הרבה מה ללמוד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה