3 בפברואר 2012

חוויות בסטסובון

היום, ה-3.2, הוא חג הסטסובון (Setsubun, 節分) ביפן. מילולית השם אומר: הפרדת העונות. לפי לוח השנה המסורתי ביפן, היום הוא היום האחרון של החורף והחל ממחר כבר אביב. אירוני, משהו, שדווקא ביום האחרון של החורף קופאים לי הצינורות בדירה מרוב קור, אבל לא חשוב.

את הסטסובון בעצם התחלתי אתמול. בימאסה (בית הספר בו אני לומדת) חיפשו עובדים שיילכו למפעל יום לפני החג ויכינו סושי (בסטסובון נהוג לאכול רול גדול של סושי בדממה). עבודה מחורבנת, מחמש בערב עד אחת בלילה, אבל השכר טוב, אז אני ועוד כמה תלמידים נרשמנו.

אתמול אחרי הצהריים לקחו אותנו למפעל (ששייך, מסתבר, לרשת הקומיביני Family Mart). לאחר שחלצנו נעליים והתלבשנו במני שכבות של בגדים, כובעים, וכפפות (בסוף נראינו כמו מדעני גרעין!) לקחו אותנו לפס הייצור. המכונות היו אחראיות רק לשים את האורז על האצה, לגלגל, ולחתוך. את כל מה שנכנס בתוך הסושי עשינו אנחנו. במשך שעות עמדנו והעמסנו מלפפון, ביצה, ודגים. לפעמים גם לקחנו את הרולים שלא יצאו מושלמים, רוקנו את התוכן כדי להשתמש בו שוב וזרקנו את האורז.

עבודה לא קלה, אבל עבר בסדר. העיקר שעכשיו אני כמעט מילונרית. בסוף קיבלנו מתנה כמה סנדוויצ'ים (מסתבר שהם מייצרים סנדוויצ'ים גם לרשת בתי הקפה סטארבאקס, אגב) ורול אחד.

התוצר הסופי. עוד לא נאכל וכנראה גם לא ייאכל
בחג הסטבסובוםן נהוג לגרש את השדים. איך עושים זאת? זורקים עדשים. גם בבית הספר לא שכחו שהיום יום חג וחילקו לנו בוטנים בשקיות. "ב-12 וחצי יגיעו שדים", אמרו לנו. "תזרקו את זה עליהם". ואכן בשעת הצהריים נכנסו לכתתנו השדים ונתקלו במטח של שקיות!


כשיום הלימודים נגמר, אמי הזמנית ביפן (מיוואקו-סאן, אצלה התארחתי ואתה אני נפגשת מדי פעם) לקחה אותי לטקס זריקת העדשים. הלכנו אני, היא, והסבתא למקדש ליד ביתם. בתחילה הכניסנו אותנו לחדר, בו חיכינו עם אנשים אחרים לתורינו להיכנס לחדר התפילה ולזרוק עדשים. ישבנו על מחצלות הטטמי מסביב למין כדים גדולים מלאים בגחלים - אמצעי חימום די עתיק שעדיין משתמשים בו.


כשהגיע תורינו נכנסנו כולנו לחדר. ישבנו על המחצלות בשורות, רכונים לפני שולחנות נמוכים שעליהם מונחות קופסאות עץ שבתוכן עדשים. איש הדת נכנס, לבוש בחליפה חגיגית, והחל לקרוא תפילה. התפילה הייתה ארוכה, והקהל המצוצמם יחסית קד ומחא כפיים בהתאם לתזמונו של איש הדת. היו גם ילדים שדיברו, ומאחוריהם מבוגרים שדיברו, ולפעמים איש הדת התבלבל בתפילה ותהיתי אם זה לא כי נורא רועש, במקרה. זה נראה לי מאוד לא יפני. באמצע התפילה עברו כמרים אחרים וחילקו לנו שקיות עדשים מתנה, ומקלות-מספרים.


כשהתפילה הסתיימה קולם קמו, עדשים בידם, ופנו אל היציאה. "שדים החוצה! (Oni wa soto)" קראו וזרקו את העדשים, שבמקום בשדים פגעו באנשים אחרים. לאחר מכן פנו אל בימת התפילה וקראו "האושר פנימה! (Fuku wa uchi)".
הרצפה בסוף הטקס
בזאת נגמר הטקס ופנינו לעבר היציאה. מיוואקו-סאן הורתה לי לקחת את מקלות המספרים שבחרתי, ולקבל מתנות. בהתאם למספר שנבחר, ניתן לקבל כל מני דברים מועילים: טישו, מחבתות, מטאטאים, ממתקים, אבקות כביסה... אני בחרתי בנייר טואלט (באמת תכף נגמרת לי החבילה), ומן סיר-מחבת קטן.

לאחר מכן הסבתא חזרה הביתה, ומיוואקו-סאן לקחה אותי לבקר בעוד מקדש. הפעם המקדש היה קצת קטן יותר, יותר משפחתי. הוא כנראה שייך, בצורה כלשהי, למשפחה של חבר של בנה הצעיר. כשהגענו הרצפה הייתה מלאה בעדשים שנזרקו (זאת בניגוד למקדש הקודם, בו דאגו לנקות אותה לאחר כל טקס). הפעם קיבלנו מתנה לפני הטקס, ואני קיבלתי מן... חומרי אמבט.

התיישבנו שוב מול השולחנות הקטנים וחיכינו שהטקס יתחיל. איש הדת עלה לבמה והחל להתפלל. הפעם, חילקו דפים עם מילות התפילה, כך שהקהל הצטרף. זה הרגיש כמו שיר. כול שרים באותו קצב, רעש התוף היפני ברקע, וקולם הרם של המתפללים מהדהד בחדר. אפילו הילדים (שאחד מהם כל הזמן הרעיש במקדש הקודם) ישבו בשקט והאזינו.



זורקים עדשים
קצת סאקה שקיבלנו
כשנגמר הטקס (הפעם זרקו את העדשים רק לכיוון אחד), מיוואקו-סאן לקחה אותי אליהם הביתה והכנו את הסושי המסורתי. היה הרבה יותר כיף מאשר להכין אותו במפעל.

קמע לגירוש שדים בכניסה לבית: עלים קוצניים וראש של דג



זה ענק
לאחר ארוחת הערב (שבה, כמובן, אכלתי יותר מכולם ועוד נשארתי רעבה), מיוואקו סאן נתנה לי ממתק מטוקיו, וירקות, כי אמרתי לה שהם יקרים ואני בקושי אוכלת אותם. עכשיו אני יכולה להוסיף עגבנייה לסלט היומי!

השלל
יום פורה ומעניין בהחלט!

5 תגובות:

  1. אני מוצא שזה מוזר שביפן יש מפעל לסושי. הייתי חושב שהם סולדים מאוכל מסורתי שמוכן במפעל. תמיד חשבתי שאותנטיות חשובה ליפנים.

    השבמחק
    תשובות
    1. תראה, אני מניחה שהם סולדים מאוכל תעשייתי כמו כל אדם אחר בעולם. תמיד עדיף לאכול משהו טרי תוצרת בית.

      אבל כמו בכל מקום, יש ייתרון לתעשייתי: לרווקים, אלה שאין להם כוח, אלה שלא יודעים לבשל, וכו'.

      מה שהדהים אותנו שזה היה ממש פס ייצור. היה לעובדים הרבה מה לעשות, והמכונות עשו דברים בסיסיים בלבד.

      מחק
  2. פוסט מרתק, עוקב בקביעות אחר הבלוג שלך :-)

    השבמחק
  3. מעניין ביותר. נהניתי לקרוא!!

    השבמחק