קצת קשה לי בעבודה. הייתי בטוחה שיהיה יותר קל.
עיקר הבעיה נעוצה בכך שיש קצרים רבים בתקשורת. למשל, המאסטר אומר לי לעשות משהו, שאני מבינה כ"תשטפי את הקערה הזאת", אבל בעצם אומר "תכניסי את זה לפה". הכל מתבצע במילים קצרות, וכמובן מהר, והרבה פעמים אני לא מבינה מה בעצם הוא מצפה שאעשה.
זה כמובן מוביל לטעויות רבות מספור, שאני עוד עושה, וזה די מתסכל. עם הלקוחות עוד איכשהו בסדר, כי הם מדברים אתי לאט, או מצביעים על התפריט, אבל אני עדיין לא משתמשת מספיק בקייגו, וחבל. אני גם עושה דברים שאני לא יודעת אם הם מקובלים ביפן: למשל, ראיתי ששתי הבחורות שאכלו במסעדה ביום רביעי שתו הרבה תה, וניגשתי ושאלתי אם הן רוצות עוד קנקן. בדרך כלל הלקוחות מודיעים בעצמם.
מה שכן, האוכל אכן טעים, ובסוף המאסטר יושב אתי ואנחנו מדברים. זה תרגול טוב ליפנית, והוא שואל אותי הרבה שאלות על ישראל. עושה רושם שהוא לא מכיר כלום חוץ מיפן, והמנהגים היפניים. למשל, כשהוא "החמיא" לי על גודל הנעליים שלי, צחקתי ואמרתי לו שזה קצת מעצבן לחלוץ אותן כל הזמן.
"בישראל לא חולצים?" שאל. אמרתי לו שנראה לי שרק ביפן חולצים. "אפילו בסין לא?" הקשה.
"לא יודעת", עניתי. "תשאל את טאן".
ולמרות כל הטעויות, הוא ביקש שאבוא בשבת (היום העמוס). אני לא יודעת אם זה כי הוא חושב שאני מסוגלת להתמודד, או שהוא רוצה לבדוק את התפקוד שלי בעומס ואז להחליט אם לפטר אותי או לא :(
עיקר הבעיה נעוצה בכך שיש קצרים רבים בתקשורת. למשל, המאסטר אומר לי לעשות משהו, שאני מבינה כ"תשטפי את הקערה הזאת", אבל בעצם אומר "תכניסי את זה לפה". הכל מתבצע במילים קצרות, וכמובן מהר, והרבה פעמים אני לא מבינה מה בעצם הוא מצפה שאעשה.
זה כמובן מוביל לטעויות רבות מספור, שאני עוד עושה, וזה די מתסכל. עם הלקוחות עוד איכשהו בסדר, כי הם מדברים אתי לאט, או מצביעים על התפריט, אבל אני עדיין לא משתמשת מספיק בקייגו, וחבל. אני גם עושה דברים שאני לא יודעת אם הם מקובלים ביפן: למשל, ראיתי ששתי הבחורות שאכלו במסעדה ביום רביעי שתו הרבה תה, וניגשתי ושאלתי אם הן רוצות עוד קנקן. בדרך כלל הלקוחות מודיעים בעצמם.
מה שכן, האוכל אכן טעים, ובסוף המאסטר יושב אתי ואנחנו מדברים. זה תרגול טוב ליפנית, והוא שואל אותי הרבה שאלות על ישראל. עושה רושם שהוא לא מכיר כלום חוץ מיפן, והמנהגים היפניים. למשל, כשהוא "החמיא" לי על גודל הנעליים שלי, צחקתי ואמרתי לו שזה קצת מעצבן לחלוץ אותן כל הזמן.
"בישראל לא חולצים?" שאל. אמרתי לו שנראה לי שרק ביפן חולצים. "אפילו בסין לא?" הקשה.
"לא יודעת", עניתי. "תשאל את טאן".
ולמרות כל הטעויות, הוא ביקש שאבוא בשבת (היום העמוס). אני לא יודעת אם זה כי הוא חושב שאני מסוגלת להתמודד, או שהוא רוצה לבדוק את התפקוד שלי בעומס ואז להחליט אם לפטר אותי או לא :(
בתור אחד שטייל בכמה מדינות באסיה וניסה לתקשר רבות עם המקומיים, אני די מבין אותך ורוצה לחזק את ידיך.
השבמחקלפעמים באמת צריך למצוא מישהי כמו החברה הסינית הזו שלך (אולי) שיכולה להזדהות עם הקשיים שלך באופן אישי ולצחוק על קשיים וסיטואציות מסוימות בחיי היום-יום שכמובן, רק יחזקו אתכן וילמדו אתכן איך להתאקלם במדינה המיוחדת הזו ששמה יפן.