היום, ה-3 במרץ, נחגג ביפן חגג הבובות, או חג הבנות (בניגוד לחג הילדים/הבנים שנחגג ב-5 במאי). בחג זה נהוג להעמיד בובות שמייצגות את הקיסר וחצרו. בובות אלה נקנות לכבוד הבנות במשפחה (מידע מפורט יותר בלינק המצורף לוויקפדיה).
לכבוד החג, האמא המארחת שלי הזמינה אותי אליהם הביתה לראות את מעמד הבובות המסורתי ולאכול אורז עם דגים נאים (לא בדיוק סושי).
היא באה לאסוף אותי מדירתי, ואז נסענו לביתה. איך שנכנסנו היא הציעה שנלך לחנות מעניינת שקרובה אליה לבית: בעלת החנות, אישה מבוגרת, ובעלה מכינים כל מני דברים מבדי קימונו ישנים. הם מכינים חולצות, שמלות, מפיות, תיקים ומני פיצ'יפקעס. הכל יפה ומיוחד, ויש כאלה שעשויים מבדי קימונואים פשוטים, ואחרים מבדים יקרים ועשויים ממשי.
היא ובעלת החנות ישבו והסבירו לי על הקימונואים והמוצרים, ובסוף (בגלל שהאמא המארחת שלי נתנה לה ערימת קימונואים ישנים באותו היום), היא אמרה לי לבחור מה שאני רוצה ולקחת. ושוב, נעמדתי מולה, אילמת, יודעת שאני אמורה לסרב אבל לא כל כך יודעת איך לעשות זאת בנימוס. אמי המארחת דיברה במקומי. בסוף לקחתי סיכת חתול חמודה.
לאחר מכן חזרנו אליה הביתה והתחלנו להכין את ארוחת החג המסורתית: אורז, דגים ומרק צדפות. תמיד כשאני אצלם היא אומרת לי לעזור, ובסוף אני כמעט ולא עושה כלום, אבל לא נורא. האוכל היה מוכן במהרה (ואפילו כמות די נכבדת ממנו) וישבנו לאכול (לא לפני שבודהה והבובות קיבלו את מנחתם).
רק הצלחת של הבן נותרה יתומה.
ואנחנו אוכלים, ואני חושבת כמה למרות שזה חג, זה ממש לא מרגיש כמו אחד. קודם כל, בניגוד לארץ הכל עובד כרגיל (ואולי זה לטובה, עוד לא החלטתי). אין הרגשה של חג באוויר. ולא כל המשפחה יושבת לשולחן לאכול.
לא הייתי באף מקום בראש השנה, שנחשב לחג החשוב ביותר שלהם. יכול להיות שאז כולם יושבים לאכול יחד. אבל נראה לי מוזר, שלמרות שחג, אף אחד לא מתעקש לקרוא לבן, שיירד לאכול. שכולם יאכלו יחד. לקינוח אכלנו קינוחים מסורתיים (קיבלתי גם קצת לקחת הביתה), ואמי המארחת גם נתנה לי קיפולי אוריגמי של חולצות ושוקלדים מקוריאה.
לכבוד החג, האמא המארחת שלי הזמינה אותי אליהם הביתה לראות את מעמד הבובות המסורתי ולאכול אורז עם דגים נאים (לא בדיוק סושי).
היא באה לאסוף אותי מדירתי, ואז נסענו לביתה. איך שנכנסנו היא הציעה שנלך לחנות מעניינת שקרובה אליה לבית: בעלת החנות, אישה מבוגרת, ובעלה מכינים כל מני דברים מבדי קימונו ישנים. הם מכינים חולצות, שמלות, מפיות, תיקים ומני פיצ'יפקעס. הכל יפה ומיוחד, ויש כאלה שעשויים מבדי קימונואים פשוטים, ואחרים מבדים יקרים ועשויים ממשי.
היא ובעלת החנות ישבו והסבירו לי על הקימונואים והמוצרים, ובסוף (בגלל שהאמא המארחת שלי נתנה לה ערימת קימונואים ישנים באותו היום), היא אמרה לי לבחור מה שאני רוצה ולקחת. ושוב, נעמדתי מולה, אילמת, יודעת שאני אמורה לסרב אבל לא כל כך יודעת איך לעשות זאת בנימוס. אמי המארחת דיברה במקומי. בסוף לקחתי סיכת חתול חמודה.
לאחר מכן חזרנו אליה הביתה והתחלנו להכין את ארוחת החג המסורתית: אורז, דגים ומרק צדפות. תמיד כשאני אצלם היא אומרת לי לעזור, ובסוף אני כמעט ולא עושה כלום, אבל לא נורא. האוכל היה מוכן במהרה (ואפילו כמות די נכבדת ממנו) וישבנו לאכול (לא לפני שבודהה והבובות קיבלו את מנחתם).
רק הצלחת של הבן נותרה יתומה.
ואנחנו אוכלים, ואני חושבת כמה למרות שזה חג, זה ממש לא מרגיש כמו אחד. קודם כל, בניגוד לארץ הכל עובד כרגיל (ואולי זה לטובה, עוד לא החלטתי). אין הרגשה של חג באוויר. ולא כל המשפחה יושבת לשולחן לאכול.
לא הייתי באף מקום בראש השנה, שנחשב לחג החשוב ביותר שלהם. יכול להיות שאז כולם יושבים לאכול יחד. אבל נראה לי מוזר, שלמרות שחג, אף אחד לא מתעקש לקרוא לבן, שיירד לאכול. שכולם יאכלו יחד. לקינוח אכלנו קינוחים מסורתיים (קיבלתי גם קצת לקחת הביתה), ואמי המארחת גם נתנה לי קיפולי אוריגמי של חולצות ושוקלדים מקוריאה.
 |
| השלל היומי |
 |
| חמוד אבל די חסר תועלת |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה