13 באוקטובר 2011

חוויות זבל

אני חושבת (אבל כבר לא בטוחה) שהייתה זו שפרה הורן בספרה "חוויה יפנית" שכתבה על סיוט הפרדת הזבל ביפן. במיוחד אני זוכרת שנאמר, שאם נמצא משהו שלא אמור להיות בשקית המיועדת, לא היו לוקחים אותה, ועל בעל הבית היה לקחת אותה חזרה ולהבין מה לא בסדר.

באתי מוכנה לכך. אבל כנראה שכל ההכנות בעולם לא מספיקות.

חלק מהחבר'ה שבאים ללמוד בימאסה (המכון בו אני לומדת), גרים במגורים שבהם יש רק להפריד לזבל נשרף וזבל לא נשרף.

אבל במגורים שלי אין את הפריווילגיה הזו. לא ולא. אני צריכה להפריד. הכל ואז חלק מהכל. ואפילו שהסבירו לי, ואפילו שקראתי, אני עדיין לא מבינה בדיוק איך זה הולך.

נתחיל מכך שאני צריכה לקנות שקיות מיוחדות של העיר אוקזקי בסופר. וההפרדה הבסיסית עובדת כך:

זבל נשרף - אוכל, בגדים, נייר, דיסקים (כן. אני גם לא מבינה למה).
נייר - קרטונים ועטיפות של מתנות. או משהו כזה. אבל לא קרטוני חלב או מיץ, חלילה וחס.
בקבוקי פלסטיק - אבל בלי העטיפה והפקק.
סתם פלסטיק - הנעטיפה והפקק של הבקבוק. וכל פלסטיק אחר.

ואז כמובן יש זבל גדול, זבל מסוכן, פחיות, זכוכיות ומה לא. את הזבל יש להוריד ביום המיועד, לפני 8:30 בבוקר, לפי הטבלה הזו:

פעמיים בשבוע זבל נשרף. פעם בשבוע דברים אחרים.

אז כרגע זה מה שיש לי בדירה:

מימין: הבקבוקים. משמאל: זבל נשרף.

מימין: הפלסטיק. משמאל: הנייר\קרטון
(הן מלאות כי פספסתי את יום האיסוף בשבוע שעבר, לעזאזל)

במרכז: הדברים שאין לי מושג מה לעשות אתם, ולכן הם שוכבים בשקית עם הורוד.

אני רק מקווה שייקחו לי את השקיות מחר. אז אני גם אוכל לצלם את הדירה!! אם לא לוקחים לי את השקיות אני הולכת לזרוק אותן במגורים עם ההפרדה המגוחכת, איפה שהם יכולים לזרוק מתי שהם רוצים ובאיזו שקית שהם רוצים, אם בכלל (זה מה שעשיתי אחרי שלושה ימים, כי הפרדתי רק לנשרף ולא נשרף בהתחלה, ואני לא מחטטת בזבל של עצמי. לא).

נקודת האור: "מרכז המיחזור" (לשם הולכות השקיות הארורות) נמצא ממש מתחת לבית. 

הקוראים הנכבדים מוזמנים להתרשם מהתקנות באתר של העירייה, שמתורגם על ידי גוגל טרנסלייט או משהו בסגנון (וזה התרגום הרשמי): החיים בזבל

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה