בין הזרים שמגיעים ליפן, הגברים בדרך כלל מאבדים ממשקלם, ואילו הבנות מוסיפות כמה קילוגרמים לשלהן.
מישהו פעם אמר לי שזה בגלל העמילן, אבל קשה לי להאמין: אולי לגבי אמריקאים זה תקף (כי הם לא אוכלים כל כך הרבה אורז שם, מסתבר), אבל בתור ישראלית, שאכלה אורז לפחות שלוש פעמים בשבוע, לא מדובר במשהו חדש.
אבל אולי יש דברים בגו: האורז היפני קצת שונה מזה הפרסי, וחוץ מזה אני לא באמת יודעת מה יש בתפריט היפני הממוצע. יותר נכון לומר: אני אפילו לא יודעת מה יש בחצי מהדברים שאני קונה לאכול...
בכל מקרה, הבחנתי שאני לא חפה מהסטטיסטיקה ושגם אני הוספתי למשקלי כמה קילוגרמים לא רצויים כל כך. על כן: זמן לפצוח בדיאטה. או לפחות, סוגשל.
בפעם האחרונה שעשיתי דיאטה הייתי בצבא. כן כן, אותה התקופה שמתחת למדי הזית הלא מחמיאים חיילות נוטות בעיקר להשמין. היא הייתה די יעילה, והצלחתי להוריד בסביבות העשרה קילוגרם. אבל השתחררתי, וחלפו השנים, ורוב המשקל שהורדתי עלה בחזרה.
הבעיה היא שיפן היא לא המדינה האידאלית להוריד בה משקל. יש פה הרבה מתוק באוכל: בבשר, בתבשילים, ואפילו בלחם שקונים בסופר! חוץ מזה, אם בארץ יש דברים דיאטטים לרוב (כמו פתית, למשל), פה לא ראיתי שיש משהו, חוץ מחלב או יוגרט דל שומן. מצד שני, אני עדיין לא הכי מסתדרת עם הקריאה, אז בהחלט ייתכן שאני מפספסת משהו.
על כן החלטתי על חוקים חדשים:
- מהיום, אני קונה ירקות. כלומר, את היותר זולים מביניהם. כלומר, בעיקר כרוב, מלפפונים, וגזר. וגמבה, כדי לגוון, אפילו שאחת (ביפן קונים לפי יחידה ולא לפי קילוגרם) עולה חמישה או עשרה שקלים. לפעמים, אגב, יש עמדת מבצעים ויש בה פירות וירקות שכבר לא נמצאים במצבם המושלם, אלא קצת מעוכים. אז אפשר לקנות אותם בזול יותר.
- מהיום, קונים לחם רק במאפיות. כלומר, לא הלחם שקונים במדפים בסופר, שיש לו יותר טעם של חלה מתוקה. לחם אמיתי! חבל שאין לחם קל.
- מהיום (טוב, האמת שזה ככה לפחות חודש), עושים הליכה כל יום. גם אם זה אומר לקום לפני השמש ולצאת החוצה כשהטמפרטורה עוד מתחת לאפס.
מסקנה: דיאטה ביפן היא עניין יקר :(
או לאכול כשר. זה דייאטה מצויינת פה ביפן! אין מה לאכול בכלל! (חוץ מירקות, אורז ודג נע, כמובן)
השבמחקפעילות גופנית.
השבמחקלא אמרת שגם ככה עם האוכל שלהם את נשארת רעבה?
אני עושה די הרבה פעילות גופנית.
מחקוהפסקתי ללכת לבית ספר עם הבנטו, אלא עם קופסא בגודל רגיל. עכשיו יותר טוב :)